סבא שלי, היה באושוויץ, וגם סבתא שלו, אולי זה מה שגרם לנו
ליפול בחזרה לזרועות אחד של השני, בערב ההוא, ערב יום השואה.
אותן תחושות של בילבול, עצב, ורגשות אשמה, על זה שיום השואה
מרגיש השנה כמו עוד יום עם שירים עצובים בגלגל"צ...

ישבנו באמצע כיכר, די נטושה בשעה ההיא, וחשוכה, נשענים אחד על
השני, שנינו  מנסים להתעלם מהעובדה שהכל שונה, ששום דבר לא
אותו דבר. ברקע היה צליל של רישרוש והתנופפות מהדגלים על
המכוניות שעוברות, הסתכלתי עליו, על השפתיים הרכות והאדומות
שלו, שנראו כאילו כלאו בתוכן תותים עסיסים וטריים, אני רוצה
להרגיש אותן שוב על שלי, והוא כמו תמיד צעד אחד לפני, מלטף את
העורף שלי, ומושך אותי אליו.
אני רוצה לנשוך אותו להרגיש את המתיקות של התותים מתפשטת לי
בחלל הפה, אבל ברגע שהשפתיים נוגעות, אני מרגישה מליחות של מי
ים, ואת הדמעות שלי מחליקות...
אותן שפתיים, ששיקרו לי, שאמרו לי להתראות, שלא עצרו אותי
כשהלכתי,שוב כאן, מבקשות סליחה, מנסות לפצות...
קמתי מהר והתרחקתי, שלא יראה שאני מנגבת דמעות.. מקווה שהוא לא
הרגיש את הטעם הצורב שלהן. רוח קרה נשבה חזק חזק,  מתפרעת לי
בשיער, ובדגלים שתלויים על כל פנסי הרחוב. הקור עטף אותי מכל
הכינווינים, אפילו כשהוא קם לחבק אותי, בפנים ידעתי, שהוא לא
אמור להיות פה, לגעת בי, לנחם אותי, ועדין, אני לא בורחת, אני
מתרפקת תחת המגע שלו... מנסה להתקרב יותר ויותר להריח אותו,
לנשום אותו, כמו פעם, שנינו עמדנו שם, שותקים,חושבים מה עוד
נשאר להגיד...עד ששמתי לב, ששקט פתאום, שהרוח לא נושבת יותר
בדגלי מכוניות, אני שולחת יד לשלו, ומריצה אותו לעבר הטקס
שאמור להתחיל בעודחמש דקות. בדרך, לא אמרנו מילה. שתקנו,
והחזקנו ידיים. הוא עומד לידי בזמן שמקריאים את היזכור. ובזמן
שהבעירו את כתובות האש, ביחד ראינו את  המילים מרקדות בחושך,
"לכל איש יש שם"...
הרוח שוב החליטה לחזור לתמונה, ונשבה את הגיצים והאפר לכיוון
הקהל, כולם התרחקו, וברחו, והוא עוזב את היד שלי, והלך עם
כולם. אני נשארתי שם, נותנת לגיצים לרקד באור מסביבי, נותנת
לחלקיקי החומר השרוף לנחות על החולצה הלבנה שלי. ובכיתי, לבד,
בכיתי כי ידעתי, שבכל רגע שהרוח משנה כיוון היא יכולה לשרוף
אותנו, כמו שהיא שרפה את אמא של סבא שלי, ובכיתי, כי ידעתי,
ששבוע הבא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וזה יהיה עוד תירוץ
לחזור שוב לידים שלו, הידים שנתנו לי ללכת, ולא קראו לי לחזור.