בשניה שעברתי את הרמזור של המשטרה מיד הבנתי את גודל הטעות
שנעשתה. אולם כבר לא הייתה דרך חזרה.
גודל הטעות הייתה כגודל טור המכוניות שעמדו לפני.
כמובן שקיללתי את עצמי על חוסר היכולת לקום בבוקר.לשים שעון
לשבע ולקום ברבע לשמונה? מגיע לי. זה מה שקורה לעצלנים.
אז עמדתי ועמדתי ועמדתי ו...עמדתי. מה כבר יכולתי לעשות? אני
בכלל בן אדם קלסטרופובי שלא אוהב שיש מסביבו המוני אנשים
בצפיפות. אבל באוטו זה הרבה יותר גרוע מברגל. ברגל לפחות אתה
יכול לפלס דרכך החוצה ואילו באוטו- אין לך ברירה, אתה תקוע.
השדרנית ברדיו דווקא נזכרה לדווח שהיום באופן מיוחד יש פקק גם
ברחוב שבו עמדתי וגם ברחובות הבאים, כלומר כל הדרך מהבית
לעבודה. אוף למה אי אפשר להחתים כרטיס מהבית? אז הכל היה נראה
אחרת. ובכלל מה קורה? מה זאת הצפיפות הזאת בגוש דן. כל תושבי
הארץ החליטו להתנקז היום בבוקר בכבישים שלי דווקא? ולמה בכלל
אין פה מטרו, כמו בפריס? מדינה מתקדמת, אלק.
נו לפחות שיהיו שירים טובים ברדיו.
מעבירה תחנות מרשת לרשת. מגלגל"צ לתשעים ותשע לשמונים ושמונה
ומאה ושניים וכל מה שעוד אפשר לקלוט פה.
נו כמובן, איך לא, בדיוק בסוף השיר של דפש מוד שאני אוהבת.
אפילו שירים אי אפשר לשמוע פה כמו בן אדם.
מסתכלת סביבי -איזה אנשים. אחד העיתון פרוס לו על כל ההגה,
אחרת מתאפרת, אחד מתגלח ועוד אחד שמשמיע קולות מוזרים לחברה
שלו ונראה ממש מרוצה מעצמו.
זהו, אני חוזרת לאופנוע.
ותמיד יש את אלה שזמנם כך נדמה להם יקר מזמני, ונדחפים מהצד.
די נגמר לי להיום להיות נחמדה. גם אני רוצה להגיע היום לאנשהו.
לא נותנת לך לעבור. היית מת!
עכשיו אני כבר ארבעים דקות באוטו, מרחק שלוש דקות מהבית. כבר
קיבלתי צורה של כיסא.
אין מה לעשות, רק לא להתעצבן, אני משננת לעצמי, תישארי רגועה.
דווקא היום החלטתי לנסוע דרך פה. כבר מלא זמן לא נסעתי מפה
ודווקא היום!
זהו, הצלחתי לחתוך ולשנות מסלולו בשאיפה שיהיה פנוי יותר.אוי,
עוד פקק. איזה כיף חיים. אני כבר מצליחה לראות את הרמזור
שבסיבוב. יש תקווה.
איזה יופי, אני אוטוטו מגיעה. כבר שעה, שעה, אני בדרכים. לא
חבל על הזמן האבוד הזה? יכולתי לעשות משהו מועיל. כמו נגיד,
יכולתי לכתוב סיפור. איזה באסה.