כולם פיתאום מתחילים להיות איתך
וזה נירא כאילו כל אחד לוקח ממך משהו,
משהו שהוא רוצה,
לא משהו פיזי כמו מיכנס או חולצה,
משהו פנימי, משהו ממש ממך, מהאופי שלך, ממי שאתה.
ומה בסוף ישאר לך?
מה, כולם יהיו כמוך?
אם הכישרונות שלך והדעות שלך
ואתה כבר תהייה כלום, עוד אחד כמו כולם.
שבעצם זה אתה שהתחיל הכל אבל אף אחד לא ידע את זה,
כי כבר לא יודעים מי לקח ממי
ומה שייך למה,
הכל מיתערבב ואין שום יחוד במי שאתה ומה שאתה!
פיתאום באים, ומה ביכלל אני יושבת פה?
רושמת על מחשבות ועל דעות,
כי במלא מישהו יבוא ויקח את זה ממני
ויעביר את זה הלאה והלאה
ואף אחד לא ידע איפה זה באמת התחיל ומתי,
מי באמת רשם ובאיזה מצב הוא הייה
וביכלל  אם ישאר ממני משהו עד אז
או שגם אני אתחיל לקחת מאחרים, אם לא עשיתי את זה כבר עד
עכשיו,
אז אולי אני גם לא מה שאני חושבת
ואיפה שהוא יש את אותו נייר אם אותם המילים שרשומות בהקשרים
אחרים,
ואלי אני לא קשורה...
ואולי ואולי ואולי,
ולמה יש לי הרבה שאלות?
אם אני לא יודעת את התשובה לאני העצמי
אז אולי זה ביכלל לא אני.
איך אפשר להיות אתה אם אתה לא יודע לענות על עצמך?
אז כניראה שכל מה שאני חושבת גם בא ממקום אחר
ממחשבות של אחרים שפשוט היתערבבו לי בראש וביחד יצרו הרבה
שאלות בלי תשובות, הרבה  תהיות שמובילות לאן?
לסוף?
יש כזה ביכלל?
וכרגע  אני  מרגישה שאם אני לא יעשה או אמציא את הסוף בעצמי
אז
אני אשאר כאן בתנוחת ישיבה לא נוחה ביכלל, על גיטרה שלא שלי
ביכלל
ובמסקנות שלא אניאגיע אליהם.
אז זהו הסוף מגיע...
לי נימאס לירשום!