התעוררתי שוב מחלום אותו איני זוכר. מעביר ידיים רטובות על
פניי, מנגב ומרטיב פנים במלח צהוב. בשעון שליד המיטה שלי יש יד
אחת שבורה, ואחרת שלא זזה. הדבר היחיד שכן זז הוא מחוג השניות.
אני מודד סיבוב אחד כזמן שלוקח לי להרים את עצמי בעזרת מרפקים
ששוקעים במיטה, להתהפך על הצד ולהיחלץ בתנועות של נחש מבוהל,
החוצה ממנה.
חרב ננעצה בבשרי,
היה חשוך ואני זוכר דמות מוקפת עשן מחייכת אליי; מבהיקה שיניים
לבנות כמעט כמו הסלע שתלוי בין אופק לבין שמיים, ואני יודע
שאני לא עוזר לך עדיין להבין למה עשיתי את זה. אולי זה עוד
יבוא.
פרטים נוספים מהחלום אני לא זוכר, אבל אני חושב שהדמות מוקפת
העשן הייתה את, מעשנת מתחת לפנס הרחוב ליד הבית שלך.
למה את נועצת בי חרבות?
אני תופס את עצמי בוהה ברקע הלבן של השעון, מי יודע כמה
סיבובים הוא הספיק לעשות עד עכשיו.  אז אני מקפיץ את עצמי
לאוויר ונוחת בקלילות על הכיסא אותו אני מגלגל אל המטבח.  קצת
עמוס בצלחות ושאריות אוכל מהלילה שעבר. פיסות של פיצות
וניירות-כסף מתגלגלים על הרצפה ברוח שנכנסת מן החלון הפתוח,
אני נושם אותה. מפנה את הראש שלי, אל הרוח והשמש, אלת הריחות
והצבעים..
ומרגיש את השתלבות ריח הברושים שבשדרה עם הפרחים הסגולים שאין
לי מושג איך קוראים להם, מתחת לחלון, ואז את נכנסת.

את רואה אותי יושב בכיסא, מנידה בראשך. אני מספיק לחשוב "למה
עזבת אותי, עכשיו?", לפני שאת מניחה שקית לבנה כמו פנייך, על
השולחן. את פותחת אותה. בתוך השקית יש את כל הדברים שנתתי לך
אי פעם.
שתי אבנים חלקות שמצאנו בחוף של קפריסין בקיץ שעבר, את אמרת
שהן מזכירות לך את הלחיים שלי, ושהיית רוצה להרגיש אותן בכל
פעם שאני רחוק. אבל אני עדיין קרוב אלייך עכשיו.
ציפור מפלסטיק שקניתי לך בפאריס יום לפני התאונה. אם את מסובבת
קפיץ מאחוריה, היא מניעה כנפיים מהר עד כדי כך שהיא עפה, זוכרת
איך דיברנו על דרך מגניבה להעביר הודעות מהחלון שלי בקומה
השביעית, ועד למרפסת של המשפחה שלך, על הגג בבניין שליד? גם אם
את זוכרת, את לא אומרת לי כלום, ומתחילה ללכת.
הגב שלך יפה כמו שתמיד זכרתי אותו, כמו בפעם הראשונה שראיתי
אותך באמצע הכיתה, מעבר לבד הציור שלי. מעורטלת עד למותנייך
ומפנה ראש לאחור. במבט שלך היה משהו שמרחף החוצה מהמציאות,
ומשהו אחר, שחדר עמוק לתוכי. כמו חרב, כמו החרב שלך מהחלום.
הדלת נסגרת.

הרוח מגיעה שוב, והפעם אני לא מפנה את הראש אל השמש.  רעש של
משאית שעוברת בכביש מחוץ לבית. קולות צועקים ברומנית, חבטות של
פחי-אשפה מפלסטיק ירוק נחבטים אחד לשני, הריח שמגיע אליי מבחוץ
גורם לי להיות מודע לריח שבתוך הדירה. מה כבר יכולתי לשים
בשקיות האשפה שפזורות ליד הדלת כדי שזה יריח רע כל כך? השקית
שהנחת על השולחן נעה ומשמיעה לחישות-תביעות לתשומת לב, עם
הרוח.
אני נע אליה לאט, הגלגלים של הכיסא נתקלים ומסתבכים לרגע
בגדילים של השטיח על הרצפה, אבל אני מתגבר על זה בקלות, כמו
סמוראי שחומק מלהב חרב. "את אולי לא תביני אותי לעולם, סמדר"
אני ממלמל אל הדלת הסגורה בחיוך חשוק. אבל הייתי חייב לעשות את
מה שעשיתי.




אני מושיט יד ומרחיב עוד קצת את פי השקית. הוא נפער ומגלה
קופסת-קרטון קטנה, שמאחוריה יש עוד דבר, אותו איני יכול לראות.
אבל אני מוציא את הקופסא ופותח אותה. נחה, בתוכה כמו תינוק
מכורבל בשינה עמוקה, יש חתיכה אדומה וגדולה של בשר. משהו שנקרע
מיצור כלשהו, ולפי איך שזה נראה ממש לא מזמן, אני מטה את ראשי
ומתקרב כדי להבין מה נהייה כאן.
אין לי כל זיכרון של משהו שאפילו דומה לזה, שקיבלת ממני. אולי
כשביקשתי ממך להכין לי צלי לארוחת-ערב אתמול?  הרי את כבר לא
עוזרת לי בכלום בזמן האחרון, מאז שגילית, אז למה זה? אבל יש
לזה ריח מעניין, משהו מוכר שאני כמעט בטוח שטעמתי פעם. אז אני
לוקח את החתיכה ומניח במחבת.
קצת שמן יספיק, מעט שום ולקצוץ אותה לחתיכות קטנות.. אבל שכחתי
את החלק הזה, אז אני מוציא את החתיכה מהמחבת ומניח על
קרש-חיתוך מלוכלך.
מנגב ממנה את השמן ומנסה לחתוך בקווים דקים כדי שזה יסתדר יפה.
היא עגולה, כמו קציצה גדולה שמישהו אגרף בצורה חפוזה. היא
עדיין מלאה בדם, אבל זה לא הטריד אותי מעולם, אני אוהב את הבשר
שלי קרוב לנא ככל האפשר, תמיד היה כך. לפעמים אני מרגיש כמו
טרזן שקורע נתח של איילה בג'ונגל, בזמן שאני במסעדה וכל החבר'ה
בשולחן מסתכלים עליי. ואז, אני מסתכל בהם בחזרה, ומחייך להם
כשבשיניי חתיכות מהאיילה שעדיין מדממת.
חלק מהחיים, לא ? טרוף או הטרף? מה שלא הורג אותי יכול רק לשגע
אותי ? טוב,
מנתב לעצמי דרך עם הסכין, בין נימי- דם דקים, וצינורות עבים
יותר, וורידים, לא? בדיוק כשאני מגיע למרכז אני פוגע בכיס
שכנראה היה כלוא שם, בועה אדומה מתנפחת אל האוויר שנפתח אליה,
מתבקעת ונשפכת על הקרש, על השיש ולתוך הכיור, זורמת על הידיים
שלי ואל החולצה שם היא נספגת בכתמים רחבים שמן-הסתם לא ייעלמו
לעולם. עכשיו סיימתי, אני מניח את החתיכות הקטנות והאדומות
במעגל בתוך המחבת המשומנת והן מזכירות לי דגיגים קטנים
ומאושרים, בנים של דגים גדולים ולא-מרוצים  שרצו להשתחרר.
אני מטגן אותם, מדליק מוזיקת-רקע ומזמזם את המילים של אלוויס
"when my baby left me, I found a new place to dwell.." ,
וריח הבשר המתחמם ממלא את הבית, אני מזכיר לעצמי להוריד אותו
מהר מהאש כדי שלא יהיה שרוף מדי, לטעמי, ואז אני מבין מאיפה
אני זוכר את הריח.
הרי נתתי לך את חתיכת הבשר הזאת ממש לא מזמן, ממש באותו הזמן
שהם אמרו שאנחנו לא יכולים להיות ביחד יותר... ומשהו מתחת
לחולצה מתחיל להכאיב לי. הכתמים האדומים שעליה מתחילים להתרחב,
באיזור שמעל החזה שלי. אני תופס את החולצה ומנסה להוריד אותה,
אבל כאב חד עובר בזרוע הימנית שלי ואני מרגיש כאילו היא עומדת
להיתלש לי מהמקום, "את לא מבינה?" אני מנסה לצעוק אל הדלת אבל
נראה שהאוויר תקוע חזק בתוך החזה שלי, ואין לו שום כוונה
להשתחרר בקרוב. "הייתי חייב לשחרר אותנו... ". אני רואה מול
עיניי שוב את התמונה שלא רוצה לצאת לי מהמח,  הפנים האבהיות
והאימהיות שלא מבינים מאיפה הפיאט הכסופה הגיחה אליהם,
"אבל הם אמרו שזה תאונה, אז למה לא יכולת להאמין גם את?"
חתיכת הבשר מתחילה להשחיר על המחבת, ואני מרגיש כאילו אני לא
יכול לנשום פנימה או החוצה, היד שלי נעלמת ומתמוססת באוויר
בשעה שקצה מתכתי מחודד הולך ומגיח החוצה מתוך החולצה שלי.
חתיכת הבשר שהייתה הלב שלי הופכת לעיסה שחורה-חומה והריח הטוב
שהיה קודם נעלם בצחנה של משהו שלא הרחתי מעולם, והכל היה
בשבילך, בשבילך...

התעוררתי שוב מחלום, אותו איני יכול לזכור כרגע. השמש מציפה את
החדר והחום בלתי-נסבל. שנינו מכוסים בזיעה ודמעות, חבוקים אחד
בתוך השנייה. מאוחר יותר תודי לי על ההבנה והעזרה, אני יכול
להיות החבר הכי טוב בשבילך כשאת צריכה אותי. לא כמו שהם אמרו
לך, לא כמו הם שניסו להפריד ביננו. כן, אני יודע שאת עדיין
המומה, עדיין לא מבינה איך זה היה יכול לקרות פתאום. אבל זה
קרה ואנחנו צריכים להמשיך הלאה.  ביחד.