ההרגשה הכי גרועה בעולם. אתם מכירים את ההרגשה הזאת? אני מקווה
בשבילכם שלא. מין הרגשה כזאת, שאוכלת אותך מבפנים, הרגשה שיש
אחרי שנזרקים על-ידי מישהו, אבל לא סתם מישהו, אלא מישהו שבאמת
אוהבים, ואז הנטישה קשה פי אלף. בהתחלה מרגישים תדהמה מוחלטת,
שנהפכת די מהר לכעס, שאחרי זמן מה נהפך לעצב, עצב שנראה
אינסופי. ולבסוף מגיע החלק הכי קשה - הרחמים העצמיים. רק
שבמקרה הזה, זה לא סתם רחמים עצמיים, אלא רחמים עצמיים מהולים
בכעס עצמי, ולפעמים אפילו שנאה עצמית.
אז בקיצור, אני מכיר, או לפחות הכרתי, מישהו שחווה את ההרגשה
הזאת על בשרו. לצורך הסיפור נקרא לו דני.
דני
ביום ראשון דני אהב את החברה שלו, והוא היה בטוח שגם היא אוהבת
אותו.
ביום שני חברתו של דני זרקה אותו. היא אמרה לו שהיא כבר לא
אוהבת אותו כמו פעם, ושהיא מרגישה שזה לא הוגן כלפיו להישאר
אתו.
דני היה המום. הוא היה בהלם מוחלט. את שארית היום הוא העביר
בלהיות עצוב, בלכעוס על העולם, בלרחם על עצמו, אבל בעיקר
בלשנוא את עצמו על שהצליח לדפוק את הקשר עם חברה שלו.
ביום שלישי בבוקר דני אמר לאמו שהוא לא מרגיש טוב, והוא לא הלך
לבית-הספר באותו בוקר. במקום זה הוא שכב במיטה שלו ושנא את
כולם. בסביבות אחת-עשרה בבוקר דני סוף-סוף יצא מהמיטה, למרות
שהיה ער מבערך שמונה. הוא אפילו לא טרח להתקלח או לשטוף פנים.
דני הלך ישר לחדר של הוריו. הוא הלך ישר לארון של אביו, ניגש
למדף העליון, והוציא משם את האקדח שאביו תמיד הסתיר בתוך שק
קטן וחום, ואפילו את משתיק-הקול, זה שאביו של דני קנה לפני
פחות מחודש, ושאמו של דני מעולם לא הבינה למה הוא צריך
משתיק-קול. למען האמת, גם דני לא הבין את זה, אבל זה לא ממש
משנה כרגע. דני טען את האקדח, תחב למכנסיו, ויצא לדרכו - לעבר
בית-הספר.
כשהגיע דני לבית-ספרו, האנשים הראשונים שפגש היו שני נערים
מהשכבה שלו, שהיו צוחקים עליו בכל פעם שקבוצתו הפסידה. איך שהם
קלטו את דני, חיוך רחב התפשט על פניהם, שכן רק אתמול קבוצתו של
דני נחלה הפסד צורב ומביש, והם כבר היו מוכנים ומזומנים לשמוח,
מה גם שהם הוקלו, כי כשהם לא ראו אותו בבוקר הם כבר חששו שלא
יזדמן להם לצחוק עליו היום, כשהפצע עוד טרי. אבל שמחתם הייתה
קצרה, כי ברגע שדני חש שהוא קרוב מספיק הוא שלף את אקדחו
ממכנסיו, כיוון היטב, ולהפתעתם של שני הנערים הוא ירה, פעמיים.
הכדור הראשון פגע פגיעה מדויקת בלבו של הראשון, שנהרג עוד לפני
שראשו פגע ברצפה בחבטה חזקה. השני פגע לשני בבטנו, וזה נפל על
הרצפה, והספיק אפילו לדמם ולבכות טיפה לפני שעיניו נעצמו לעד.
דני המשיך ללכת במעלה המסדרון. מאחוריו נשמעו צרחות וצעקות,
אבל דני התעלם והמשיך ללכת.
או אז דני קלט את הבריון, זה שהיה מרביץ לו ומקניט אותו עוד
מכיתה גימל, הולך במסדרון, כשלושים מטר לפני דני ועם הגב אליו.
דני החל להתקדם לעברו במהירות, אקדחו בידו, וכשהגיע לטווח
המתאים קרא לבריון, וכשזה הסתובב לעברו, דני שיחרר שני כדורים,
מדויקים וקטלניים, אחת לכל ברך של הבריון.
הבריון נפל על הרצפה, מדמם, צועק, בוכה. דני נעמד מעליו וכיוון
את אקדחו לעבר פרצופו הנתעב של הבריון שנוא נפשו. דני הסיט את
מבטו לרגע למטה יותר, לכיוון מפשעתו של הבריון, וגילה להפתעתו
ולשמחתו שהבריון הגדול והחזק והגיבור לא יכל להתאפק, והרטיב את
מכנסיו. לפי הריח דני גם ניחש שלא רק נוזלים שוחררו על-ידי
הבריון.
לפתע עלה במוחו של דני רעיון מבריק! דני הסיט את אקדחו לעבר
אותו מקום שעליו נחו עיניו רגע קודם, והוא חייך חיוך קטן,
זדוני, חיוך שהבריון לא ישכח למשך כל ימי חייו, וירה ירייה
אחת, מדויקת להפליא. נשמעה צעקה במסדרון, צעקת אימים, צעקה
כמעט לא אנושית, ודני המשיך ללכת. הליכתו הייתה קצובה - הוא לא
ממהר לשום מקום...
הרבה אנשים הסתכלו על דני כשהוא חלף על פניהם, אך הוא לא שם לב
אליהם, אפילו לא לרגע, והוא המשיך להתקדם בצעדים בטוחים
ומהירים לעבר יעדו - הספסלים הצהובים, היכן שאהובתו לשעבר מבלה
בכל הפסקה.
כאשר הגיע דני למקום שממנו יכל להסתכל לעבר אותם ספסלים
צהובים, עצר לרגע. הוא חשב, חשב על מה שהוא הולך לעשות, והוא
ידע שהדבר יפגע בה. הוא כל כך אהב אותה! והיא, היא פגעה בו,
קשות, והוא הרגיש נבגד. כן! הוא החליט שהמעשה יפגע בה מספיק!
הוא החל ללכת שוב, בצעדים מהירים אך טיפה רועדים, כשהאקדח
עדיין בולט בכף ידו, לעבר מקום מושבה של חברתו-אהובתו לשעבר.
הוא חלף על פניה במהירות, נעמד מולה, הביט בעיניה בפעם
האחרונה, הכניס את אקדחו לפיו ו...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.