ילדה אחת בודדה הלכה ברחוב. היא רצתה אהבה. בדרך היא ראתה גינה
קטנה יפהפיה. היא נכנסה לגינה, היתה שם נדנדה, היא התיישבה שם
והתנדנדה. פתאום היא שמעה מישהו פונה אליה. היא הסתובבה וראתה
אישה מבוגרת עם פנים חברותיות. היא חייכה, לא כעסה. הילדה
חייכה גם היא, שמחה שהאישה לא כועסת עליה כי נכנסה לגינתה בלי
רשות. "אני מצטערת" אמרה הילדה. האישה חייכה שוב. פני הילדה
נעשו עצובים.  האישה ראתה את העצב בעיניה של הילדה. "למה את
עצובה?" שאלה האישה.
"אני רוצה אהבה" ענתה הילדה.
האישה חייכה והשיבה לה: "אני מכירה מקום אחד שטוב לחפש בו
אהבה."
"באמת?" שאלה הילדה ובעיניה נוצר ניצוץ. "איפה זה?"
"זה רחוק. הייתי שם לפני שנים. כשחיפשתי אושר."
"ומצאת?" שאלה הילדה. האישה הנהנה בראשה לאות הן. "ויש שם גם
אהבה?"
"יש שם הכל. כשהייתי שם המקום היה כמעט נטוש. בודדים באו לשם,
זה מקום רחוק והדרך לשם ארוכה."
"אני מוכנה לעשות הכל. איפה זה? אני רוצה למצוא את האהבה
שלי."
האישה הסבירה לילדה את הדרך ואמרה לה פעם נוספת שהדרך ארוכה,
אבל אם היא באמת רוצה למצוא אהבה, זה המקום.  הילדה הודתה
לאישה ויצאה לדרך, מוכנה למצוא את האהבה שלה.

הילדה עמדה שם, הסתכלה סביבה. זה היה איזור מדברי ושומם. את
סוף הדרך היא אפילו לא יכלה עוד לדמיין. היא הבינה שהמסע הזה
הוא מסע ארן ובלתי נעים. היא לא ידעה מתי הוא יסתיים ומה היא
תצטרך לעבור בדרך, אבל היא היתה נחושה, היא היתה נחושה למצוא
את האהבה שלה.
כבר בהתחלה היא ראתה את הקוצים. הם היו בכל מקום, בכל צעד שלה
הם חיכו לה. הם רצו להכאיב לה, לדקור אותה, להפריע לה בדרכה.
הם רצו שתתיאש ותחזור אחורה. אבל הילדה היתה חזקה, היא לא נתנה
לקוצים קטנים להכניע אותה. במהרה היא למדה להתחמק מהם, ידעה
איפה הם נמצאים ולדמה איך לא לדרוך עליהם.
לעתים חלפו על פניה איש או יותר, אך עוד לפני שהספיקה להגיד
להם שלום, הם נעלמו כלא היו. לאחר כמה אנשים כאלה, שהופיעו
ונעלמו היא התרגלה לזה, לאכזבה הזו כשהם עוזבים אותה, שוב לבד.
למרות זאת, בכל פעם בחדש התעוררה בלבה תקווה קטנה, שאולי הפעם
הם ישארו ולא ילכו, אולי הפעם הם ישארו והיא לא תהיה לבד. אך
כל פעם מחדש התקווה שלה הוכתה בחזקה ודוכאה עד שלבסוף היא היתה
כל כך חבולה שאפילו לא העזה להרים את ראשה.
אחרי זמן רב של הליכה במקום השומם והיבש הזה, לאחר המפגשים הלא
נעימים עם הקוצים והאנשים הנעלמים, הילדה כבר רצתה להתייאש.
היא כמעט ויתרה. בשלב מסוים היא פשוט עצרה, נפלה על החול החם
ובכתה. היא היתה עייפה ורגליה כאבו, אך יותר מכל, ליבה דאב.
בבכי הזה היא הוציאה הכל, את כל הכאב, והצער והפחד שלה. היא
ניקתה את עצמה מהכל, כדי שתוכל להמשיך במסעה בלב נקי ושקט.
לאחר כמה צעדים נוספים נתגלה לעיניה מקום שנראה כמו נווה מדבר.
היה שם אגם קטן ויפהפה, ועצים ופרחים וכמה פרפרים וציפור.
הילדה עמדה שם, משתאה, לא מאמינה למראה עיניה. היא היתה בטוחה
שהיא חולמת, היא לא הבינה מה פתאום ישנו גן עדן כזה, בתוך
הגהנום בו היא הלכה בזמן האחרון.
אחרי שהבינה מה יש לפניה היא שתתה ממי האגם וקטפה תפוח מהעץ
ושיחקה עם הפרפרים עד שירד הלילה. הילדה נשכבה על הדשא ונחה,
הסתכלה על השמיים זרועי הכוכבים. פתאום היה הבהוב בשמיים, מאחד
הכוכבים, ועוד לפני שהבינה מה קורה, יש לידה מישהו- איש. הילדה
הסתכלה עליו המומה, לא הבינה מה קרה, מה היא פספסה בין ההבהוב
ובין האיש שיושב כרגע לצדה, שהופיע משום מקום.
"שלום" אמר האיש. הילדה לא ענתה, לא מצאה את המילים. היא רק
הסתכלה עליו, משחזרת במוחה את המחזה המופלא הזה שראתה.
"אני כוכב נופל" חייך אליה האיש.
"מה?" שאלה הילדה וצבטה את עצמה, רק ליתר בטחון, כדי לוודא
שהיא לא חולמת.
"הייתי כוכב, נפלתי, ועכשיו אני כאן." אמר כאילו זה דבר של מה
בכך.
הילדה הנהנה בראשה, מנסה להאמין, אך בקושי רב.
"אני אעזור לך להגיע לשם. מה את מחפשת?"
"אהבה" ענתה הילדה. הכוכב חייך. "איך אני מגיעה לשם?"
"בינתיים את ממשיכה ישר, כשתראי את אבן הלב, תפני בכיוון
שלה."
"אבן הלב?"
"כן. זו אבן גדולה בצורת לב. במשך השנים ככל שיותר אנשים עברו
לידה, נשענו וישבו עליה, ככל שהיא הרגישה יותר ויותר את הרגשות
האנושיים צורת התהוותה לצורת לב. אף אחד לא יודע איך."
הילדה חייכה, מצא חן בעיניה הסיפור הזה על כוכבים נופלים ואבני
לב.
"ובכל מקום שתהיי, תוכלי להסתכל למעלה ואני אאיר לך את דרכך"
"תודה" אמרה הילדה ורצתה לחבק את הכוכב, אך הוא נעלם לה בין
הידיים. לשניה אחת היה שוב הבהוב ואחר כך שקט, כאילו כלום לא
קרה.

בבוקר התעוררה הילדה ונזכרה בדרך שלפניה. היא שתתה קצת ואכלה
עוד תפוח, והמשיכה בדרכה עם כוחות חדשים ותקווה.
המשך הדרך לא היה שונה מהדרך שעברה עליה עד עכשיו. היא פגשה
שוב את הקוצים, אך היא ידעה להמנע ממגע איתם. היא ראתה את
האנשים הנעלמים, אך כבר לא ציפתה מהם לכלום. היתה לה הגנה,
וההגנה הזו היתה חזקה, כי את ההגנה הזו היא רכשה בעצמה. אף אחד
לא יכל לתת לה את ההגנה הזו. רק היא יכלה.
פתאום היא הרגישה משהו חלקלק נשרך על רגלה. זה היה נחש. הוא לא
היה גדול במיוחד, חזותו לא היתה מפחידה או מאיימת, אבל היה לו
חיוך ערמומי, עיניו היו מלאות רוע. הילדה ידעה שהיא צריכה
להיזהר, שזה לא עוד קוץ, זה נחש. ועל נחשים לא סומכים.
"מה את מחפשת?" שאל הנחש.
"כלום, אני לא מחפשת שומדבר." ענתה הילדה בקור רוח.
"בדרך הזו הולכים רק אנשים שמחפשים משהו." אמר הנחש. הילדה
ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך הנחש לא הרפה.
"מה את מחפשת?" הוא אמר בתקיפות.
"אהבה" ענתה הילדה באותו הטון, מנסה לשמור על קור רוח, לא
לפחד.
"אז את מאלה..." והחיוך הערמומי שוב הופיע. הילדה לא הגיבה.
היא לא ידעה מה הנחש רוצה ממנה. היא פחדה נורא אך השתדלה
להסתיר את פחדה.
"ואת יודעת את הדרך?" שאל במסווה של חביבות.
"כן" היא ענתה בקרירות.
"אז את יודעת שמכאן את ממשיכה שמאלה ובבריכת הבוץ את פונה
ימינה..."
"אני יודעת את הדרך." אמרה והסתכלה סביבה, חפשה משהו להרוג בו
את הנחש. לידה היה מונח מקל. היא ידעה שאם היא רוצה לפגוע בנחש
הי צריכה לעשות זאת במהירות, על מנת שלא יכיש אותה.
"לשם?" שאלה הילדה והצביעה שמאלה. הנחש הסתכל והיא הרימה את
המקל וחבטה בראשה. הנחש נפל ואחיזתו בה השתחררה. היא נשמה
לרווחה והמשיכה בדרך, כאשר המקל בידה, על כל צרה שלא תבוא.
לאחר כמה שעות היא ראתה אותה, את אבן הלב. הילדה עמדה מולה
וחייכה. אט אט היא התקרבה לאבן ונגעה בה. היא רצתה לתת לה את
המגע שלה. את הרגש האנושי שלה. האבן היתה חמימה, כאילו החזירה
לילדה אהבה, היא קבלה את המגע שלה. לאחר שחרטה הילדה את האבן
בזכרונה היא המשיכה בכיוון של האבן, כמו שאמר הכוכב. המשך הדרך
כבר היה הרבה יותר פשוט. את הקוצים כבר לא היו קיימים בשבילה,
לאנשים הנעלמים לא היתה עליה שום השפעה ואפילו עם הנחשים היא
למדה להתמודד.
לבסוף אחרי שעות ארוכות של הליכה במקום הזה שהיה מדכא, אל אף
שהתרגלה אליו, היא ראתה נחל. ליד הנחל היה ורד גדול ואדום.
הילדה התישבה ליד הנחל  ושטפה את פניה. פתאום היא ראתה לפניה
פיה. היא הסתכלה עליה מוקסמת. היא כבר לא היתה מופתעת שכן היא
כבר ראתה כוכב נופל ואבן לב.
"אני הפיה שלך." אמרה לה הפיה בקולה השקט והמקסים.
הילדה חייכה. "יש לי כוכב נופל, ועכשיו גם פיה." הפיה חייכה גם
היא.
"הגעת לסוף המסע."
"באמת?" אמרה הילדה ואור בעיניה. "אין יותר קוצים ונחשים
ואנשים שנעלמים?"
"לא. אבל יש משהו אחרון שעליך לעשות." הפיה התעופפה ונחתה על
הורד.
"מה?" שאלה הילדה, מאושרת שתם מסעה, שסוף סוף היא תמצא את
האהבה שלה.
"את צריכה להשקות את הורד בכאב שלך, את צריכה לתת לו את העצב
שלך, על מנת שתוכלי להשאיר מקום לאהבה שאת מחפשת."
הילדה נגשה אל הורד. הדמעות ירדו מאליהן, בטבעיות, כאילו ידעו
שזה מה שהן צריכות לעשות.
"איך ידעת שאני מחפשת אהבה?" שאלה את הפיה.
"ידעתי. אנחנו תמיד יודעות דברים כאלה." אמרה הפיה והתעופפה אל
מעבר לנחל. לפתע כאילו נפתח מסך, מסך שלא היה שם. הילדה חצתה
את הנחל והסתכלה סביבה. היא ראתה כמה תורים של אנשים. כולם
נראו חבולים ושרוטים מהמסע. אבל הם עמדו שם מחכים למה שחפשו.
הילדה נעמדה בתור של האהבה. היא הסתכלה על האנשים האלה שנראו
כל כך עייפים ותשושים אך בליבה היתה תקווה, היא לא הבינה למה.
אולי זה בגלל שהיא עברה את המסע הזה ככה, בלי להפגע, ואולי כי
היא האמינה מספיק ולכן שלחו לה פיה וכוכב נופל. "כולם מחפשים"
חשבה הילדה בלבה, "אבל אני לא מצאתי רק אהבה. יש לי הגנה מפני
כל הצרות, וכוכב נופל שיאיר לי את הדרך, וזכרון של אבן לב,
ופיה שיושבת לי על הכתף, ואמונה. ואני לא עייפה ולא תשושה כמו
כל האנשים הללו. אם הייתי צריכה הייתי מסוגלת לעבור את הכל
מהתחלה. אבל אני לא צריכה ובקרוב אקבל את האהבה שלי."



אפריל 2002