אותו שם.
לזונות היה בדיוק את אותו שם.
נולדתי לשנוא את השם הזה, ואני לא טיפוס ששונא.

אני נולדתי לאחת מהמשפחות השאנטיות המלוקקות האלו, עם אימא
"מעסה בשמנים" ולבית מוצף בריח קטורת תמידי שהאמת תמיד מצאתי
די מסריח...
ההורים שלי התעלקו עלי ותמיד דאגו להיות לידי ואמרו שזה בגלל
שיש לי אנרגיות חיוביות ואני מושכת אותם אליי בלי לשים לב...
"תמיד לאהוב את כולם.. אין כזאת מילה 'שנאה', במקרה הכי גרוע ,
לא לאהוב, אבל לשנוא ?! אף פעם.." - משפט מוכר מאוד בשבילי, עד
היום אבא שלי מוצא דרך להכניס את המשפט הזה בכל אחת מהשיחות
הידועות שלנו על פילוסופיה, על החיים וכיוצא מזה.

אבל זה יותר חזק ממני.
את השם הזה, אני תמיד אשנא.
אני לא אספר לאבא, לא לאף אחד, אסור לשנוא !! אבל זה יותר חזק
ממני, אין מה לעשות.

                                   

השרמוטה הראשונה, הייתה הסיבה לפירוק השלמות בחיים שלי. כמה
צפוי ומטומטם והדרך הכי לא מקורית לאבא לעזוב את המשפחה, היא
ללכת לשכב עם המזכירה שלו.
אבל זה מה שהיה.
התחילו הריבים של אמצע הלילה ולא עבר הרבה זמן עד שהאבא
האידיאלי לכאורה שלי עבר לו למרכז הרצליה פיתוח עם השרמוטה
שלו.
מה שהכי צרם לי בשרמוטה, זה השם שלה. שם בעל 4 אותיות ו-2
הבהרות, שם כ"כ פשוט ויחד עם זאת כ"כ מכאיב.
וככל שאבא התרחק - כך אני ואימא התקרבנו.
וניהלנו לנו שיחות משותפות מה היינו עושות לבת זונה/הורסת
משפחות הזאת.
כנראה שאני לקחתי את השיחות קצת יותר ברצינות ממה שאימי לקחה.
וכך התחיל מסע ההתעללות שלי בכלבה שניפצה את האידיליה שלי.

ביום שני, אחד מהימים הקבועים שבו אבא אמור לקחת אותנו לקצת
"זמן איכות משותף", הכל התחיל.
באתי לוילה הכי נוצצת, בשכונה הכי נוצצת, שבעיר הכי נוצצת.
לאבא יש כסף, יש טעם, אין סיבה שלא יחיה בקלאסה, בדרך הכי טובה
שיכול להרשות לעצמו.
ופתאום, בחדר שלי יושבת לה שם הסתומה הזאת, בחיוך שחושף שיניים
צהבהבות ועקומות, שאומר "זין על העולם, תפסתי מיליונר".
אני הרגשתי איך הדם מתחיל לעלות לי לאט לאט מכל הורידים בגוף
ישר למוח, ומהשמינית מרוקאיות שבי לקחתי ת'יד והעפתי לה סטירה
שעד עכשיו באוזן שלי מהדהדת, לקחתי בידים רועדות את כל הבגדים
שלה מהארון והופ! דרך החלון. בלי שאף אחד יראה שברתי לזונה את
המשקפיים ואת העדשות החבאתי .
כמובן שהיא באה לבכות לאבא שלי, אבל לי זה אכפת ?! כוס אמ אמא
שלה ! שתבכה על המשקפיים והבגדים המזורגגים שבטח באו ישר מהכיס
של אבא שלי, עד מחר, מחרותים, לי זה ממש לא אכפת.

אבא כעס ואמר שזה  דבר שעושים אנשים מתוך שנאה, ואני , עם כל
האנרגיות החיוביות שבי, איך לעזאזל אני יכולה לשנוא ?!

בסוף היא עפה, מעצמה, ואני חשבתי שגמרתי עם השם המזעזע הזה לכל
החיים.
כמה שטעיתי.
הזמן עבר, אני גדלתי, פרחתי, ועם הפריחה - באה גם אהבה
ראשונה.
כמה מאושרת הייתי, אפילו אימא אמרה שיש מסביבי הילה שמקרינה
ומעבירה את האושר והעוצמה שבי לכל מי שעובר לידי - ואם אימא
אומרת, מי אני שאתווכח.....
ההילה הזאת, נמוגה מהר מאוד.
האהבה המושלמת והראשונה שלי התחילה להתרחק.
התחילו הריבים המטופשים שהגיעו מכיוונים לא מוכרים והרסו לי
שוב את האידיליה שלמדתי להתרגל אליה מחדש.
בסוף, תפסתי יוזמה ושאלתי : "מה קרה, איפה כל היופי והשמחה של
ההתחלה ? "
הוא היסס, התבלבל והסתבך בתירוצים מטומטמים שהוא לא יודע מה
קרה והביא את המשפט הידוע והכל כך שנוא "זו לא את, זה אני ".
אידיוט! ישר חשבתי לעצמי: "איך זה יכול להיות בגללך ? הרי אותי
אתה לא רוצה ! אליי אתה לא מצליח לפתח רגש יא חתיכת שמוק ! איך
זה אתה ?!?!?"

יום אחרי גיליתי שזו באמת לא אני.
אבל מה ?
זה גם לא הוא.

זאת הייתה סתם אחת, מהבית ספר, אחת שאף אחד לא מכיר את הפרצוף
שלה, אלא אם כן הם בחושך, במיטה, או בשירותים של הבית ספר
במקרים מסויימים..
הציבה לעצמה מטרה והתנפלה.
הציעה דברים שאני לא יכולה לתת. כי אני סתם בתולה ! וכוס עמק,
מי שבתיכון ועדיין בתולה- אז באמת, מה היא שווה ?
והאידיוט הלך, ועוד בלי לחשוב פעמיים ועוד הביא לי תירוץ כ"כ
עלוב, שכבר בא לי להקיא.

אבל על זה עוד יכולתי להתגבר, מה שהיה קשה, זה היה לשמוע אותו
אומר את השם שלה.
השם הזה.
השם שבלי בושה הצליח להתגנב חזרה לחיי.
השם הדוחה הזה שמעביר לי כל פעם צמרמורת חדשה.
לא שנאתי אותה או אותו, שנאתי את השם.
רק שחשבתי על זה, הרגשתי את עצמי בוערת מבפנים. אש שורפת אותי
בבטן, אש צורבת שאין דבר בעולם בעל עוצמה מספקת כדי לכלותה.

אבל הפעם לא יכולתי להתנקם בה.
הפעם הייתי חייבת לעזור לעצמי, ואני לא יכולה לעזור לעצמי דרך
טיפול בה,  צריכה לעזור לעצמי בדרך שונה.

אז הלכתי והזדיינתי איתו.
ולא מתוך רצון.
אלא מתוך רצון לנצח את השם הזה שמהדהד לי בראש.
אחרי שהוא ירד מעליי הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא לא
הכאב, לא השמחה של ה"פעם הראשונה" ולא צער או חרטה. הדבר היחיד
שיכולתי לחשוב עליו הוא שסוף סוף ניצחתי את השם הזה.
עכשיו אין לשם הזה כוח מעליי. אני שולטת עכשיו.

אבל אחרי שבוע הוא עזב.
חזר לזאתי שכנראה אותה הוא כבר אהב. לשם הנורא הזה שתיעבתי כל
כך.

אז זוהי שנאה ?
אז מסתבר שאבא טעה, כי היה בי כוח לשנוא.
כוח שחזק ממני, חזק הרבה יותר מכוח האהבה.