פתאום הוא הופיע מולי, פתאום אחרי כל כך הרבה שנים שהוא איתי
בשכבה, אחרי כל כך הרבה פעמים שדיברתי איתו, פתאום ראיתי אותו
פעם ראשונה- כאילו פתחתי פעם ראשונה את העיניים.
הוא הופיע מולי ובקול הכי חמוד ביקש לרקוד איתי. הייתה זאת
המסיבה של מאיה, היו שם כל כך הרבה אנשים ואם זאת ראיתי רק
אותו- היינו רק אני והוא. הריקוד איתו היה הריקוד הכי מושלם-
הנגיעות הנעימות, העיניים האוהבות, פשוט הפנטו אותי, תפסו את
כל תשומת ליבי, וכבר באותו הרגע- ידעתי שאני שלו. באותו הרגע
התאהבתי בו- אהבה ממבט ראשון, לא האמנתי במושג הזה עד שפגשתי
אותו. אני לא מתחרטת על שום רגע שלי איתו, ולא הייתי משנה
כלום- אבל הזכרונות כל כך מכאיבות ון רק מורידות דמעות. כל פעם
שאני נזכרת בו הגרון נחנק והדמעות מציפות. כל פעם מחדש. אני
זוכרת אותנו בים יד ביד על גבעת החול שלנו, אני זוכרת שהוא אמר
לי שהוא אוהב אותי, אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, אני
זוכרת את השיר שלנו, אני זוכרת את המפגשים האין סופיים, אני
זוכרת את הריבים הכי מטופשים ואת ההשלמות המתוקות שאחר כך
הגיעו, אני זוכרת את הסוף שבוע הראשון שלנו לבד ביחד ולמה שהוא
הוביל, אני זוכרת את שיחות הנפש עד שעה מאוחרת, אני זוכרת את
המכתבים והשירים שנכתבו, אני זוכרת כל חיבוק, כל נגיעה, כל
נשיקה. רק את הפרידה אני לא זוכרת- לא הייתה אחת, פשוט הפסקנו
להיפגש ולהתקשר, כל המכשולים בדרך הרחיקו כל פעם והחוט נקרע.
עכשיו כל אחד כבר המשיך הלאה- לי יש חבר והוא יוצא עם מישהי.
אבל הצביטה הקטנה שבלב כל פעם שאני רואה אותו, המחנק בגרון
שמדברים עליו, השיר שלנו שגורם לדימעה קטנה להופיע- מעלים את
כל הזיכרונות שוב פעם, וזה כואב. זה תמיד יכאב, כמו שאני תמיד
יאהב אותו. זאת כנראה הקללה של אהבה ראשונה.