"חזייה מזדיינת!"
"איזה כיף לחזייה, גם אני רוצה..."
"את כל כך מצחיקה..."
"שזה עצוב"
"העיקר שאת יודעת"
"יובלי..."
"לא!"
"נו... תן לי..."
" לא! זה התפקיד שלי!"
"אתה מודע לעובדה שאתה נשמע מגוחך"
"שקט!"
"מה שקט, נו יובל די כבר!"
"זה התפקיד שלי!"
"תכף תתחיל לעשות קולות של קוף, ותדרוש שאני אכין לך סטייק נע
כל ערב ושאוציא לך כינים מהראש"
"שש... חכי שנייה, כוס..."
"אל תקלל"
"אשמתי שהחזייה המזדיינת הזאת לא מוכנה להפתח?"
" וזה לא קשור אליך... מה פתאום... זה החזייה, זה החפץ
הדומם..."
"אני יודע לפתוח חזייה!"
"אני בטוחה"
"סליחה?"
"סולחת"
"לא, מה זה אמור להגיד?!?!"
"שאתה ממש ממש מעצבן"
"מה עשיתי?"
"עזוב"
"מה?"
"אני הולכת הביתה"
"אריאל!"

טרקתי את הדלת מאחורי.

"כוס רובקום עם הבחורה הזאת! מה לעזאזל היא רוצה ממני???" יובל
צעק.
"שתלמד לפתוח חזייה!" צעקתי חזרה, מהמסדרון של הקומה.
השכן, שבדיוק יצא בשביל לזרוק את הזבל ולהוציא את הכלב לטיול,
תקע בי מבט.



הגעתי הביתה. אין הודעות.

איך הוא מעיז לא להתקשר ולהתנצל?!?!?!'

אחרי חמש דקות, כשהטלפון עדיין (!) לא מצלצל:

להתנצל על מה? על זה שהוא הסתבך עם הסוגר הדפוק, שאני לא
מצליחה לפתוח?
על זה שהוא נתן לי קטע מאצ'ו- התפקיד שלי... נו באמת! הוא היה
בפאדיחה!
מסכן... חמוד... מה עשיתי לו? הוא בטח יושב שם... מנסה לחשוב
מה לעזאזל הוא עשה, הפעם.
והרי אני יודעת עד כמה קשה לו לחשוב! חחח...
הוא עלול לגרום לעצמו נזק! אני חייבת לחזור אליו! להציל
אותו!'

כל הדרך חזרה אליו חייכתי לעצמי על הרעיון של "להציל אותו
מחשיבה"

עליתי במדרגות ודפקתי על הדלת.
הוא פתח אותה בחיוך רחב.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
ניסה לשחק אותה...
יובלי, אתה לא יודע שזה לא עובד ככה? לא עלי!
"הלכתי להחליף לחזייה שתצליח לפתוח. זאת נפתחת מקדימה" אמרתי,
והורדתי את החולצה.
יובלי כבר לא חייך.
הוא נכנס לדירה וטרק את הדלת אחריו.

השכן הדפוק, שחזר מלהוציא את הכלב האומלל שלא לטיול, תקע בי
עוד פעם מבט, אבל הפעם ממושך.
זה לא מפתיע, במיוחד בהתחשב בזה שיובל השאיר אותי במסדרון,
בחזייה.

"יובל תפתח את הדלת!" צעקתי
אין תגובה
"לך לעזאזל!"

והלכתי. אני לא אעמוד ואתחנן!
             גם לא בשבילו!