את מיקי פגשתי במקרה בעבודה.
זה היה כשנכנסתי בטעות לחדר ישיבות שחשבתיו לריק באותה השעה.
ישבו שם 4 אנשים. הבוס שלי ועוד שלושה שלא הכרתי.
"תכירו" אמר הבוס שלי "זאת המנהלת האדמינסטרטיבית המוכשרת
שלי"
חייכתי בנימוס ומיד קלטתי את הבחור הבהיר, בלונדיני עם קוקו
קטן שחייך אלי חזרה בסימפתיה.
אהמ...אמרתי לעצמי, ומיד הכנסתי אותו לרשימת הבירורים שעלי
לערוך היום.
במרץ יצאתי החוצה ישירות אל מקור האינפורמציה הבלתי נלאה - אל
מזכירתנו היקרה, ובירור קצר העלה שהבחור העולה לשם מיקי עובד
כיועץ חיצוני בחברת השקעות עמה התחלנו לעבוד לא ממזמן, בן 28
והקאצ'... נשוי כמובן.
אוקי, אמרתי לעצמי, ירד מהפרק. חמוד חמוד, אבל, מי יודע אולי
יום אחד עוד יתגרש.
וכך מאז פעם בשבוע הייתי רואה אותו חולף במסדרון על פני חדרי
נעצר מחייך שואל מה נשמע וממשיך בדרכו. ואחרי כל חיוך היה לוקח
לי שעה להתאושש על ידי התרכזות בעובדה שאין סיכוי ואין טעם
לנסות. נשואים מחוץ לתחום.
חלפו חודשיים. ואני הקפדתי לנהל שיחות חולין קצרות עמו על מנת
שלא ישכח וידע שגם אני פה בסביבה. לא מעבר.
באחד הימים הגיע מיקי כהרגלו אולם חלף על פני כאילו ואינו
מבחין בי.
"היי מיקי" קראתי לו "מה קורה?" מיקי הסתובב והחיוך שהיה תמיד
על פניו נעלם.
"קרה משהו?" מיקי הנהן אבל לא הוציא מילה.
"אתה לא נראה טוב" שוב הנהון.
אחזתי בידו בעדינות, "רוצה לדבר?" שוב הנהון. חצי יותר נכון.
נראה היה לא בטוח מה הוא רוצה.
בוא אמרתי, נרד למטה לבית קפה שם נוכל לדבר בשקט, אין ספק
שמשהו קרה.
ירדנו. הזמנו קפה, אט אט סיפר לי מיקי שאשתו מזה חמש שנים
החליטה שדי לה. מיקי לא כל כך הבין מאיפה זה הגיע.הרי הוא כל
כך אוהב אותה וכל כך טוב להם יחד ופתאום- בום. היא רוצה יעזוב
את הבית, ואין לו בדיוק לאן ללכת.
בסוף השיחה הצלחתי לשכנע את מיקי שזה באמת בסדר אם הוא יעבור
לגור אצלי לכמה ימים. לא, זה לא יפריע לי (נהפוך הוא) ובאמת
אין שום בעיה.
באותו הערב התייצב מיקי עם תיק עם בגדים.
הכנתי לו את חדר העבודה שהפך לביתו הזמני. הוא אודה לי ואמר
שלא ישכח את עזרתי.
אוקי הבחור צריך תמיכה כרגע וזה מה שהוא יקבל. אני פה בשבילו.
עבר חודש. מיקי ואני התקרבנו. שיחות נפש לתוך הלילה, יציאות
וסרטי וידאו בקיצור עשינו חיים והסתדרנו מצוין. מצב רוחו השתפר
פלאים. מיותר לציין כי הקפדתי ששום דבר רומנטי לא יקרה עדיין.
ערב אחד חזרתי הביתה ובמקום למצוא את בא לקראתי מצאתי את דלת
חדרו סגורה.
לא חשדתי אפילו לרגע.
דפקתי בעדינות  על דלת חדרו "היי מיקי -IM HOME"
מיקי הגיע לדלת לאחר מספר שניות פתח אותו כדי חריץ. הוא עמד
שלגופו שורטס בלבד ומלמל בשקט, אה, אשתי פה אנחנו מדברים.
אילצתי את עצמי לחייך, "כן, כמובן אני לא אפריע" וסבתי לאחור.
כן, מדברים אה, בחושך???
החלטתי שהטוב בשבילי יהיה לעוף משם. כשחזרתי הביתה מחברתי
שעתיים מאוחר יותר כבר מצאתי את מיקי אורז במרץ. הוא קרב אלי
וחייך. "היא רוצה שנחזור להיות יחד שאני אחזור הביתה. היא
מתגעגעת. אני כל כך שמח. אף פעם לא אשכח מה שעשית בשבילי. רק
בזכותך עברתי את התקופה הנוראית הזו.
ליבי צנח בקרבי. עוזב? מה עזוב? עד שהצלחתי לאושש אותך עד
שנראה היה כי אתה פנוי רגשית? מה כבר יכולתי לעשות? חייכתי
חיוך עקום ואיחלתי לו כל טוב.
עברו חודשיים. מיקי כבר לא בא אלינו יותר. שמעתי דרך המזכירה
שאשתו בהריון. והוא? שאמר שלא ישכח אותי? אז הוא אמר...ושכח.