השעון צלצל, השעה היתה חמש וחצי לפנות בוקר.
האויר בחוץ היה קריר נושק לטמפרטורת האפס, החיים טרם החלו,
השמש החלה להראות את גווניה האדמדמים בעודה פותחת עוד בוקר
בלתי צפוי.
נחמ קם ממיטתו חושב כיצד יוכל לנצל את יומו,הדבר היחיד שעורר
אותו נעלם.
שבועיים קודם לכן התפצלו דרכיהם האחרונות,
חברתו, נחל, היתה הדבר היחיד שנותר לו ועכשיו גם זה התפוגג כלא
היה.
מחשבותיו היו נתונות לעתיד הבלתי נודע (למען האמת, הוא צפה את
עתידו כלא מזהיר, בתוך אותם חיים רגילים בטוחים ומשעממים שיצר
לעצמו).
לאחר ארוחת בוקר דשנה, אםף את חפציו ויצא לדרכו, הדרך הידועה
והבטוחה בה הלך במשך שלושים השנים האחרונות.
בהגיעו למשרד פתח את החלונות ונתן למשב רוח קלילה לשטוף את
פניו בבוקר המפתה.
מיד לאחר מכן ישב בשולחנו והחל לעבוד בקדחנות.
כאשר הרים את ראשו והביט החוצה נדהם לגלות שהשמים כבר החליפו
את צבעם ולבשו מעין גוון צהוב המכאיב לעינים,סימן זה הוכיח כי
הגיעה שעת הצהרים וזהו הזמן לאכול.
את פרוסת הלחם היבשה אכל בשקיקה, כאילו נגלה לפניו אוכל בפעם
הראשונה, ואת התה הקר, למרות טעמו המר, שתה בלגימות גדולות.

בדרך כלל לאחר ארוחת הצהריים היה יושב ונותן לאוכל להתגלגל
בבטנו בעודו מעשן סיגר משובח, רק שהיום לא ככלל הימים לא היה
ברשותו סיגר, והפחד מהמחשבות אשר יחלו להתרוצץ בראשו דחפו אותו
לחזור לעבודה במהירות האפשרית, ואכן כך היה.
אך איפשהו היה כתוב שזהו יומו, ונחמ לא יכל שלא לחשוב.
חייו החלו להתרפרף בראשו, תהיות חרטות אכזבות ורגשות מסוגים
שונים כגון אלו החלו להציף ולצוץ למעלה.
הבכי וכאב החלו מתקרבים ודבר לא יכל למנוע זאת יותר.
גם ארוחת הצהריים הרגישה כאילו היא גם הולכת לצוף על פני
השטח.
וכך ללא היסוס קם נחמ מכסאו אסף את חפציו והחל לפנות לעבר
הדלת, לפתע תקף גל נוסף של רגשות, אך זה היה שונה מקודמו לא
בלבול אלא פחד, פחד נורא מהלא יודע מהלא בטוח.
אך מיד דחה רגש זה, זרק את חפציו על הרצפה, שנפלו לקול שאגה
גדול ומיד פצח בריצה מטורפת כאילו זה הדבר שיציל אותו מכול
רע.
לאחר כמה בלוקים של בניינים התעיף ונשבר, ומחשבותיו נדדו
לביתו
שנמצא רק מעבר לפינה, לכורסתו ולכוס גדולה של משקהו האהוב תה
קר.
בעודו מסתובב ופונה לביתו מערער בקרירות על קנקנם של מעשיו
האחרונים, אך החליט שזהו אבל אבלים וחייו לא יכולים להיות
מושלמים יותר.
בדיוק בפניה השניה שמאלה זה קרה לו, וללא התמהמהות הוא הבין
באותו הרגע  שזהו הדבר לו חיכה במשך חייו המבוזבזים.
המבט השני כבר הספיק לו, וההבנה חדרה לקודקודו, כרטיס הלוטו
היה ישן של שבוע שעבר, הוא הביט בו במבט עצוב תוהה מה היה יכול
להיות שווה הכרטיס- חיים של אושר, דירת פאר מכונית ספורט אדומה
וים של נשים חטובות שרצונם ומטרתם היחידה היא לענג אותו.
אך כל אלו הין רק אשליות אשר הסיטו אותו מדרך הישר עבודה קשה
לחיים טובים ונכונים כך תמיד גרמו לו להאמין, למרות שמרוצת
השנים גרמו פקפוקים קלים וסדקו מעט את אמונתו היה יציב כעת
בדעתו.
כאשר טיפס במדרגות לעבר דלת הבית הרגיש שוב את אותו בטחון
האופף אותו מכל צדדיו, הרגשת הנינוחות חזרה לעצמותיו.
השינה באותו לילה היתה סוערת, מזה שנים לא עבר לילה כמעט בחוסר
שינה מוחלטת.
כאשר קם לעבודה בבוקר היה נדמה שלא יצליח לעבור אפילו כמה
שעות, השעה היתה חמש וחמישים לפנות בוקר כאשר רעש מסתורי משך
את אוזניו, מי זה? שאל באימה, תשובה לא נשמעה.
ביד אחת החזיק את מקלו של אביו (שבעבר היה שוטר) וביד השניה
פתח את הדלת, שום דבר לא נראה באופק הרחוק פרט לקצות המדרגות.
ברדיו התנגן שיר ישן, שיר ילדות אותו אהב עד מאוד וכאשר צעד
לעבר המטבח שם ממוקם הרדיו החליק ונפל, הוא הרגיש כאב חד בראשו
וכשהתעורר מצא עצמו מוקף באנשים.
הוא מיד זיהה את המקום, בית החולים המקומי, ראשו החל לדאוב
וכשניסה להניע את גפיו גילה ששתי רגליו וידו השמאלית משותקת,
למזלו הוא מעולם לא גילה ענין רב ביד שמאל, במיוחד עקב העובדה
שהיה ימני, אך חוסר התחושה ברגליו הטריד אותו עד מאוד ופחדים
רבים התעוררו לגבי יכולתו להשתמש ברגליו שוב.
הרופאים מסביב החלו למלמל מילים לא מובנות, כאילו דיברו בשפה
שונה.
ראשו הדואב הכריח אותו לעצום את עיניו ולחזור לשינה, כאשר
התעורר בפעם השניה, מכוסה זיעה קרה, החל לתהות מה השעה ואיזה
יום היום בכלל?.
אך כה שמח שהרגיש שוב את רגליו שדבר זה נשכח במהרה מליבו, הוא
קם בקלילות מן המיטה ויצא החוצה, המסדרונות היו ריקים וחשוכים
ונראה כי נפש אדם לא עברה בהם מעולם, תוך מספר שניות מועטות
החל לרוץ בבהלה שתקפה אותו מצעדים שנשמעו מקצהו השני של
המסדרון, החצר נגלתה לפניו, האויר הצח בחצר בית החולים היה כה
מתוק כאילו זוהי הפעם הראשונה שאויר ורוח נגעו בפניו, גופו כאב
יותר ויותר ככל שהמשיך בדרכו, הוא כבר ראה את השער, הוא היה כה
קרוב וכל רצונו היה לחזור לביתו  לעבודתו לחייו.
ברגע שחצה אותו הרגיש רוח שונה בגופו, כאילו דם חדש זורם
בעורקיו,
כוחו גדל מרגע לרגע, עד אשר לפתע הרגיש חי הרגשה שמאז ילדותו
לא נגעה לו. (עכשיו נחמ היה אמור להבין שהגיע הזמן להתחיל מחדש
להתנער מעצמו הישן אך הדמות לא מבריקה במיוחד)
המחשבה היחידה שהתרוצצה בראשו היתה כיצד יגיע בחזרה לביתו, הרי
עכשיו זהו אמצע הלילה וכמובן צריך לישון.
כאשר התחיל לצעוד לעבר ביתו הבחין לפתע בשני ענקים מכל צד של
הרחוב צועדים לעברו ובפיהם שמו, נראה שהם שמו לעצמם את המטרה
של לבתר את גופו ולקחת ממנו את רוח חייו שרק עכשיו קיבל.
הוא לא התכוון לתת לזה לקרות, הוא החל בורח מבועת לעבר השני
רחוק ככל שניתן מהמפלצות אך רגליו סרבו לציית והוא הרגיש כנציב
מלח.
שרוי בפחד ובמצוקה החל צועק לכל עבר אך כל ישועה לא נראתה
באופק.
כאשר התעורר מצא עצמו זרוק בין פחי האשפה מאחורי בית החולים,
השעה היתה  שעת בוקר מוקדמת, נחמ פצח בדרכו הביתה, שנראה כמו
חלום רחוק.
ביתו היה בית צנוע בבנין דירות מסיבי שבהחלט לקח חלק נכבד
מהרחוב בו עמד, מסביבו היו גנים ירוקים שנועדו לבלבל את עין
הצופה ולגרום לו לחשוב שנשאר מעט טבע בעיר הגדולה.
לאחר שינה רהוטה קם נחמ רענן כפי שלא קם כך כל חייו, בעקבות כך
החליט לאכול ארוחת בוקר גדולה במיוחד, הדבר הבא שעלה במוחו מיד
היה להתקלח ולקחת יום חופש מהעבודה, דבר ששימח אותו מכיוון
שימים רבים לא היה בחופש.
הוא החליט ללכת לטיול בוקר בעיר האהובה עליו ואכן כך היה.
הטיול ברחובות הצדדים העיקו מעט עליו, מכיוון שאנשים לא הרבו
להתהלך במקומות אלו לכן עבר לרחוב הראשי, שם היה שלל צבעים
ושלל אנשים אך עינו הבחינה בדבר אחד, בסמטה אפלה במיוחד כמו
ורד בשדה חמניות ומיד נמשך.
בהתחלה כשנכנס הלך בחשש אך מרגע לרגע צעדיו נעשו בטוחים יותר
וחזקים יותר, לפתע מימינו הופיע אותו ענק שראה קודם לכן.
ליבו החסיר כמה פעימות כשצעדי הענק החלו מתקרבים.
נחמ הרגיש לחץ עצום ופתאום שקט, שקט מכל עבר, שהתפוגג כאשר
אורות מסנוורים במיוחד היכו בעיניו.
הוא התעורר להפתעתו הגמורה בביתו או כך לפחות היה נדמה לו.
מצב רוחו שפר עליו וליבו חזר לפעום כבעבר.
מאז אותו ארוע מצמרר, בחיי נחמ חלה תפנית הוא זנח את עבודתו
והיה עסוק כל כולו בלעשות כלום.
הכלום אפף את חייו, השקט השיכחה מהעולם החיצוני כמו בועת גומי
ששום דבר אינו נוגע לה.
לאט לאט החל משמין, שכבות שומן נעימות וחמימות עטפו אותו והגנו
מכל רע,הטלויזיה היתה מקורו היחיד לחיים הטלויזיה ושליח
הפיצה.
במהירות החל מסתגל לחייו החדשים והנוחים ויחד עם זאת הרגיש
קמצוץ זעיר של אי שפיות המתלווה בנוחיות יתרה לכלום האופף.
הלילה החל להתחמם במיוחד הלילה זה.
מאז ששינה את אורך חייו החל להתעניין בטמפרטורת הבית ופשוט
באותו לילה החום היה בלתי נסבל, במיוחד עקב העובדה שהמזגן חדל
לפעול כבר בשעות המוקדמות של היום.
עקב אילוץ זה לא נותר לו אלא לצאת לעולם הגדול והמפחיד, במהרה
התלבש בכמה סחבות שמצא בארון ויצא מביתו.
הוא לא ידע לאן ללכת ומה לעשות אך הוא פחד מיום זה והרגיש שאין
זמן טוב יותר להתמודד מאשר עכשיו בחום המתיש.
לאחר הליכה מיגעת מצא ברחוב מוזנח וקטן שילוב עלוב ולא מוצלח
במיוחד בין מסעדה יוקרתית לבר אך לא היה דבר טוב יותר לעשות
ובין כה וכה החום כבר התחיל להציק יתר על המידה.