הוא היה עץ פשוט של החצר האחורית, מנודה מהחצר הפנימית שתחמה
את בניין המגורים של ילדותי. גזע רחב ושלוחות של ענפי פרא
מסועפים האדירו את קומתו כגפיים בגוף בן אנוש עד שהגיע לקומה
השנייה של הבניין. בין ענפיו ביצבצו עלים ירוקים אך עד היום
אין אני יודעת את שמו בין סוגי העצים הקיימים. לצידו גדלו
שיחיי פרא הם שימשו לו לחברה בשעה שאנו ילדי השכונה לא הינו
שם. העץ שלי היה שליט החצר, זקן השבט החכם מכל בשתיקתו, על
הענף הכי גבוה תלינו חבל עבה ששימש לנו כנדנדה וכדי שהחבל לא
יכאיב לישבננו הנחנו עליו חתיכת קרטון חומה אותה קיפלנו מספר
פעמים והרי לכם נדנדה כשרה למהדרין.
כפות רגליי ניצבו על חומת האבן, החבל מתוח וכרוך סביב ישבני
ידיי אוחזות בו משתי צדדיו, תנועה קלה לאחור ורגלי עוזבות את
החומה מאחור. גופי ממריא מעלה מעלה, הרוח נושבת בפניי, שערי
מתנפנף לאחור ונדמה שעוד מעד אפגוש פנים מול פנים את צמרת העץ
שלי. התנופה נקטעת ואני שבה לאחור, כפות רגליי מזהות את חומת
האבן ושוב אני במקום מבטחים.
התעלמתי ממבטיי חברי שהמתינו לרגע בו יגיע תורם להתנדנד בנדנדה
הגאונית שהמצאנו ושוב רגליי עוזבות את חומת האבן וגופי נישא
באוויר, אני עוצמת את עיניי ומרשה לנדנדה לשאת אותי מעלה עד
שאין לה יותר מרחב תנועה. שוב אני מעל חומת הבטון אך הפעם רגלי
סירבו לעמוד עליה כבעבר הן רוצות לשוב ולהיות שם למעלה בקרבת
צמרת העץ שלי היכן שמצוי החופש להרגיש ולהיות כל מה שעולה
בדמיון. אני מתעקשת למצות את תנועת הנדנדה, עד שתנופתה פוחתת
ורגלי מדשדשות ונוגעות קלות באדמה. זה היה אחד ממשחקי הילדות
שלנו בשעה שגן המשחקים עם הנדנדות התלויות על ברזל אדום ומתקלף
היו ממוקמות בשכונה רחוקה.
בטחנו בעץ שלנו ולרגע לא חשבנו שהחבל עלול להיקרע או שהענף
יקרוס תחת משקלינו אולי זה נבע מתמימות ילדותית אך חשנו ששום
דבר לא יוכל לפגוע בנו ובטח שלא העץ שלנו. לא חשבנו שהוא יבגוד
באמון שתלינו בו יחד עם הנדנדה שלנו בלי לבקש את רשותו. חשבנו
שהוא יהיה שם תמיד ניצב גבוה, גאה בחצר האחורית ליד בניין
המגורים שלנו כסב השומר על נכדיו האהובים. לא זכור לי מתי אך
יום אחד עברה שמועה בקרב הילדים בשכונה שהמבוגרים (הורינו
ומולידנו) החליטו לשים קץ למשחק הנדנדה ובלי לבקש מאיתנו רשות
קטעו את גזעו של העץ שלנו.
גם כשעמדתי מולו סירבתי להאמין שגובהו של העץ שלי משתווה
לכתפיי. לרגע הרמתי את מבטי אל קרני השמש המסנוורות שלפני כן
נחסמו על ידי צמרת העץ שלי וניסיתי לדמיין אותו ניצב שם חזק
ועוצמתי כסלע, קיוויתי שלכוח הדמיון שלי יהיה את היכולת למחוק
את העוול שלהם.  
מסור רשע השאיר סימני חריטה בבשרו וחשף משטח ישר, ועליו משורטט
עיגול קטן בתוך עיגול גדול בתוך עיגול יותר גדול ויותר גדול...
ענפיו הושלכו ונעזבו לרגליו, כגופת אדם זקן שלא מצריכה קבורה
נאותה. ליטפתי אותו באצבעות הילדה שלי, לאחר מכן קרבתי אותן
לאפי והרחתי את ריחו לאחר מכן שפשפתי את אצבעותיי אחת בשנייה
כבלש משטרה בזירת פשע ודימיתי שדמו נותר על אצבעות ידיי.  
לאחר שהם קטעו את העץ שלי הוא לא שב לצמוח כבעבר ולא היה
בסביבה עץ נוסף עליו נוכל לתלות נדנדה חדשה שתנתק אותנו מהקרקע
ואולי בילדותי רציתי לאהוב רק עץ אחד.  גם החצר הצדדית בה גדל
העץ שלי היתה תחומה, לא בחומת אבן אלא בברזלים כסופים עם נטייה
לאפרפרות קלה. גובהם הגיע לגובה ברכיי הילדה שהייתי אז והם היו
חברי למשחק דמיוני חדש. כשעמדתי עליהם נהגתי לדמות את עצמי
לנערת קרקס המהלכת על חבל דק. צעדיי זעירים ומדודים וכבר אני
מצליחה להלך עליו מרחק קצר, ידיי מונפות באוויר בכדי לשמור על
שיווי משקל, עיניי עצומות ובדמיוני אני אישה צעירה לבושה בבגד
גוף לבן, בתחתית האולם יושב קהל ומבטו מורם אלי בהערצה. המתח
גובר כשהחבל מתנדנד קלות מתחת לרגליי והמרחק ביני לבין הקרקע
רב וקולות הערצה מגיעים אל אוזניי. עוד צעד אחד קטן ואני חשה
שגופי מאבד את שיווי משקלו על החבל הדמיוני. ידיי מנפנפות
באוויר כציפור המתעקשת להמשיך במעופה. רגלי כושלות, נחתתי על
הקרקע כחתול הנוחת על ארבע רגליו, לידיי נדבקו זרדים ועלים
יבשים שנשרו פעם מהעץ שלי. חיוך ניצחון על שפתיי ולרגע אני
עוצמת שוב את עיניי וגופי העליון רוכן מטה ואני משתחווה
באציליות אך לא כלפי הקהל באולם אלא כלפי העץ שלי שצופה בי
מהצד וחיוך קל עולה על שפתיו וכפות ידים לא נראות מוחאות כף
מתוך אהבה והערצה ובדרכו שלו הוא גם מאושר כי הוא יודע שגם אם
אף פעם לא אתנדנד על ענפיו משחקי הילדות שלי לא הגיעו לקיצם.