היא קראה באיזה שהוא מקום, לא זוכרת בדיוק איפה, שאין אהבה
מושלמת אם אין בסופה טרגדיה, ולכן היא מקפידה לחבל בכל קשריה
המשמעותיים, מתוך שאיפתה לשלמות.
הקול מנסה למנוע, הוא צווח ומתפרע, אך מבעד לשכבות הכה רבות של
הקליפה, הוא אינו מטריד יותר מיבחוש, וניתן להתעלם ממנו ללא כל
מאמץ.
והיא מוצלחת מאוד בכך. שיטותיה סמויות ויעילות, ועד כה היתה
הצלחתה מושלמת. מעולם לא נאלצה לסיים בגלוי את הקשר, אלא
באמצעות מזימותיה ותככיה , גרמה לצד האחר שוב ושוב, לאבד את
העניין, להתרגז ואף להפגע, ובכך ספקה לעצמה את יכולת ההתממות,
שהוותה אחת ממטרותיה.
הקליפה היתה מחככת ידיה בסיפוק. הקול בכה.
כך שנים, חיו היא והקליפה בסמביוזה, בעוד הקול הולך ודועך,
הולך וקמל.

עד שבא הקוסם.

עוד בתחילה, נבהלה לגלות, כי נדמה שהוא רואה את הקול. מבטו
משועשע, עדין אך חודר, ננעץ עמוק בתוך עיניה , שם נתקל בקול
העולץ והמצייץ שנהנה מתשומת הלב הראשונה מזה זמן כה רב.
מיד בהבחינה בכך, שלפה מתוך מאגריה את קליפת המבט הקר והמתנשא-
המוצלחת ביותר לעניות דעתה, אך למרבה תדהמתה- זו לא הועילה.
הקוסם כאילו ראה דרכה, ואף גרוע מכך- כאילו הבין מדוע היא היתה
זקוקה לה. כלל לא יתכן, זעמה, איש עוד לא ראה דרך קליפת המבט!
הקול החל להשמע ברור יותר ויותר , והצדק שבדבריו העצים את
זעמה, ולכן מיד הוסיפה קליפות נוספות , ונעזרה ביתר שאת באלו
שהפכו כבר, מתוך הרגל, לחלק בלתי נפרד מעורה, כמו קליפת
הסרקאזם החולני, קליפת ה-"לא חיבבתי מלכתחילה" וקליפת עור
הפיל.
אך הקוסם, בחוצפה שלא תאמן, כלל לא הבחין בקיומן. הוא דיבר
ישירות אל הקול, וגלי קולו היו כה חריגים, עד כי לא נהדפו כלל
על ידי הקליפה ההמומה. רכות הדברים אכן היתה מחרידה, אך
המילים- המילים המזעזעות אליהן השתוקק הקול זה זמן כה רב,
הדהימו את הקליפה עוד יותר.
נאמרו מילים כמו "נצח", ו-"אהבה".
הקליפה רטטה בזעם. הקול החל נושם שוב.

אך הקליפות השיבו מלחמה שערה. הן התרבו והתאספו, כתתו חרבותיהן
ודקרו יותר מתמיד, ובכך כמעט והשמידו את האויב מבית, אך האויב
מבחוץ- הקוסם האחד והיחיד, רק הלך והתעצם. הוא קיפץ בקלילות
בין הקוצים, ולא רק זאת, אלא ששינה בפתאומיות את הטקטיקה. ברגע
שנדמה היה כי הקליפה מפתחת עמידות למילים, הסיק הקוסם שאם
תמונה אחת שווה לאלף מילים, (הנחה מפוקפקת משהו), וסביר להניח
שהמעשה גדול מן התמונה- טוב המעשה מאות מונים מן המילים.
והוא היה אמן המעשה, הקוסם הגדול מכולם.
המחוות הקטנות והגדולות היו כה מרטיטות, עד כי תוך זמן קצר,
המסו שכבה אחר שכבה, אחר שכבה, והחיו באחת את הקול הגווע. אך
הקליפה טרם נוצחה, ושלא כהרגלה וכמפלטה האחרון, הציבה את קליפת
ה- "אני לא חושבת שזה ילך ביננו, אנחנו שונים מדי, בכלל לא
דומים , שלום", על מנת לקנות לה זמן לליקוק פצעיה.
וקליפה זו הצליחה במה שכשלו כל קודמותיה.
והקוסם הלך.
אך בטרם נעלם באופק, הסתובב עגום ואמר-" אנחנו דווקא די דומים.
שנינו כמהים לאותו הדבר בדיוק. אך בחירותינו שונות. את בחרת
בפחד, ואני, בטפשותי, עוד מאמין בתקווה".

ושם, מותשים ממאבק ,ערומים וקרועים, בוהים בעצב בצדודית
המתרחקת, עמדו זה לצד זה היא, קול וקליפה.

ובלילה ההוא נדדה שנתה, והקול, שהלילה הוא מבצרו, דיבר אל
הקליפה. "אנחנו אחד", אמר לה. "כמהים לאותו הדבר בדיוק. את
בחרת בפחד, ואני בתקווה. והתקווה היא שתנצח".
והקליפה, המותשת, הסדוקה והמובסת, אחרי שנים של שלטון ביד רמה,
מסרה בידו את הכתר. ותקווה ירדה על נדודת השינה, זו שנמלאה
בקול, זו שכעת כבר לא מעוטפת.


אך החלטות של לילה מאבדות מבהירותן באור היום, ואין לזלזל בכח
האינרציה, וכשהפחד מוביל אותך רוב ימיך, הבחירה באומץ, דורשת
אומץ רב מאוד.
לילות אפלים רבים עברו עד שמצאה בה את גרעין האומץ, ועד שהצמיח
עלים וגבעול, להם היתה זקוקה בכדי לפנות אל הקוסם. לילות רבים
מדי. הקוסם כבר הלך שבי אחר עלי כותרת נוצצים, שאינם חבויים
מאחורי גדר קוצים ודרקונים מגוננים.
לרגע רצתה לצעוק, שהגרעין שהוא חיפש היה קיים, וצמח, שהם
דומים, ושלעזאזל- בשביל האושר צריך לעבור את הדרקונים, אך ברגע
שלאחריו, היא חייכה, מהורהרת, וסבה על עקביה, כי הקול השקט אמר
לה, מלא תקווה, שעוד יבוא היום.

והיא כבר מקשיבה לו היום.