אז בסוף זה התקיים. למרות שרצו לבטל, וכמעט וביטלו, בסוף זה
קרה. ולא קרה שום אסון. הלילה עבר בהצלחה וכולם חזרו בשלום
עייפים אבל מרוצים. וכולם הרגישו מן הרגשה מיוחדת כזאת. בכל
זאת לא לגמרי נשברנו. למרות שכמעט כל הערים ביטלו או צמצמו את
החגיגות אנחנו ביום העצמאות הכתבנו לעצמנו מה לעשות ולא נכענו
לאנשים ששמו לעצמם מטרה לשבור אותנו עד היסוד. וכשהבוקר הגיע
ויצאנו מהשערים ידענו שבכל זאת ניצחנו, שאת המנגינה הזאת אי
אפשר להפסיק ושאותנו לא ישברו. אחרי הכל אנחנו הצברים, שלא
מוכנים להקשיב לאף אחד ולא מפחדים משום דבר. והנה הוכחנו את זה
לכולם. אנחנו לא נשב ונבכה את המצב, גם לא ננסה למצוא תחליפים,
ביום העצמאות אמורים לחגוג אז אנחנו חגגנו ושכל אלה שרוצים
להרוס אותנו יתפוצצו, אז לקחו לי את הדאודורנט שאני אוהבת כי
פחדו שיש בו גז מדמיע, אז לקחו לי את הפקק של הבקבוק מים כי
פחדו שאח"כ אני אמלא את הבקבוק בחול ואזרוק אותו על מישהו, אז
עד בערך הרבע שעה האחרונה של הארוע עדיין רעדתי מפחד, אז מה?
בגלל זה אני אשב בבית? בגלל זה אנחנו ניתן למחבלים להשפיע
עלינו ולמנוע מאיתנו לחגוג את יום העצמאות כמו שצריך? בחיים
לא!!! הם יכולים להעיף אותנו מהקניונים, למנוע מאיתנו לאכול
בבתי קפה, לגרום לנו לפחד מאוטובוסים, אבל את המנגינה הזאת אי
אפשר להפסיק.


מוקדש לכל אלה שטרחו והגיעו לרוק עצמאות 2002 (במיוחד אנשי
הצוות שהרימו את הארוע) למרות ההתרעות והפחדים ובמיוחד לשניש
והדס שבלעדיהם לא הייתי מגיעה