(מוקדש לורד)

את חייך שומע אני מבעד לקירות, לחש לה מעבר לדלת. את כל חייך
ועלי לישון ומחר לעבוד, אנא הניחי לי להירדם, ליטף קולו והיא
נמלאה בפחד.
ממה את כה חוששת הרעימה עליה חברתה בטלפון, ועצביה נמלאו טירוף
וכמו עמדו להתמוטט. מן העבר השני של הקיר מסתובב גבר זר, חי את
חייו ופורץ אל ביתה בקולו הלוחש באמצע הלילה. כיבתה את הרדיו,
עמעמה את האורות, זחלה אל מיטתה ושפתיה רועדות ואזנה קשובה לכל
רחש ולכל צעד.
הגיפה התריסים, התכווצה תחת שמיכתה, דמיונה קודח, פחדיה זוכרים
עיניים סקרניות שהציצו אל דירתה חודשים ספורים קודם לכן, חדרו
אל רגעיה הבודדים קילפו את בטחון הקירות והמנעולים והדלתות...
והנה, שכה רצתה להיות לבדה, שלא תהה נתונה לגחמות שותפתה
הנוירוטית, מקופלת עתה כעובר בבטן אמו ודמעותיה ממיסות כל
מנעול והשקט מרעים את החשיכה וכל מטורפי העיר סובבים כעכברושים
סביב ביתה ועיניים פולשניות מחפשות קרעים בהגנותיה והיא כאן
כל-כך לבדה וכל-כך פוחדת ולוחצת לחייה אל הכרית...
השעון על השולחן מתקתק ואט-אט מתערבבים להם חלומות בפחדים
בהרהורים... בין הזיה לעייפות למציאות ולחוסר האמונה ולחוסר
הבטחון, וכל מה שעבר ושיהיה... ומחר יבוא אהובה החדש ויגונן
בכפות ידיו הגדולות, הרכות, בנשיקותיו, באהבתו...
ראשה צולל אל בין הכרים, מעוטף במנעולים ובפסיעות בחדר המדרגות
ובמתיקות הזיכרון, ובידיעה שמחר, לאור הנר, יחבוק אותה הגבר
שלה ויגונן יותר מכל...
ובתוך חדר אחד חשוך, בין אלפי חדרים חשוכים, בליבה של עיר
אפלה, שקעה אל שנתה ואל הניתוק מטירופו של יום.