תחושה נעימה של חמימות התפשטה בי. עוברת בכל הגוף, עושה לי
צמרמורת.
הוא מרגיש, ומחבק אותי אפילו יותר חזק. אני מחזיקה אותו כאילו
זה היום האחרון בחיים שלי, והוא מלטף אותי ומחבק אותי ומנשק
אותי ומחייך אלי ואוהב אותי. אני לא רואה את החיוך שלו, אבל
אני מרגישה אותו בגב שלי.
אני צוחקת.
"מה?"
"אתה מחייך..." אני צוחקת.. עדיין.  אני יודעת שהוא בטח לא
מבין, אבל בקטעים כאלה שמסחררים אותי, תמיד  מוצאים משהו קטן
וטיפשי לצחוק ממנו.
"כן.. אז? מה את רוצה, שאני יבכה?!" שומעים עליו שהוא קצת
נעלב.
"אתה מחייך.." אני משחררת עוד פרץ צחוק קטן ושובב. "בגב שלי!"
אני נקרעת מצחוק.
הוא מחייך אלי חיוך של הבנה. הוא כבר מכיר את השיגעונות שלי.
"משוגעת!" ומנשק אותי.
תחושה נעימה של חמימות מתפשטת בי.
"אני אוהבת אותך חמוד!" המילים נבלעות לי בחיבור בין הפיות.
"גם אני אוהב אותך!!" הוא מחקה אותי ולוחש לי לפה. הכל נשמע
כמו קשקוש אחד גדול, וקצת מפחיד, אבל שנינו מבינים, וצוחקים.

"אז.." אני קמה ומתיישבת על המיטה שלי, נמרחת על הכריות.
הוא לא נעלב, הוא מכיר אותי, שמצבי הרוח מתחלפים לי כל רגע.
הוא מסתובב אלי, מחייך, ושולח לי נשיקה באוויר. "אני מתגעגע!"
אני צוחקת צחוק משוחרר. "ילדה שלי. תחזרי לפה!!" הוא אומר בקול
מתחנן. לא יכולה לעמוד בפניו.
אני נופלת מהמיטה אל הידיים שלו, והוא מחבק אותי חזק חזק,
ומנשק לי את כל הפנים. אני צוחקת. הוא מחייך ומנשק אותי נשיקה
קצרה ומתוקה.

"אני לא יכול לבוא היום.."
"למה לא?"
"אםם..  סתם.. כי.. אםם..  יש לי אימון.."
"ממתי יש לך אימונים בימי רביעי?"
"לא יודע."
"הכל בסדר?"
"כן."
"בטוח?"
"למה שלא יהיה?"
"כי אין לך אימונים בימי רביעי."
"היום יש."
"איך?"
"פשוט יש! תרדי מזה...!"
"טוב. מה שתגיד. בי." ניתקתי. איכשהו אז כבר הייתה לי הרגשה
שמשהו קורה. משהו נגמר. אנחנו - נגמר. תחושה של חמימות התפשטה
בי. אני התחממתי עליו.

"אנחנו צריכים לדבר."
"וואלה?  לא חשבתי ככה. "
"אל תהיי צינית."
"אל תגיד לי מה להיות ומה לא להיות."
"אני חבר שלך."
"אה כן?"
"לא?"
"תענה אתה. מותק, אתה זה שלא דיברת איתי עכשיו שבוע."
"אםםם...  סתם.."
"מה קרה היה לך אימונים?!"
"נו.. אל תהיי צינית!"
"רוצה להיות. אל תגיד לי מה להיות. "
"טוב. אפשר לדבר רציני רגע?"
"לא יודעת. אפשר."
"את יכולה לרדת למטה?"
"טוב."

"תראי." הוא בעט באבן קטנה. "אני לא מוצא טעם לקשר שלנו
יותר."
"לא מוצא טעם?! מה זאת אומרת?!" אני בוחנת אותו. כאילו זאת פעם
ראשונה שאני רואה אותו.
"לא יודע. את חושבת שהמצב בינינו טוב?"
"לא. זה משנה מה אני חושבת?"
"אני מנסה להגיד לך מה אני מרגיש. את מוכנה להפסיק להיות
צינית?!"
"מצטערת. תמשיך." אני כמעט בוכה. הוא עוד כועס עלי שאני צינית.
עדיף על לחטוף התקפת עצבים מולו, לא?
"לא יודע."
לא הקשבתי לשאר. לא יכולתי. רק חשבתי על כמה שאני אוהבת אותו,
וכבר חשבתי על כל השיחות הארוכות שאני יעשה עכשיו עם כל
החברות. אני יודעת שבסוף הסכמתי למה שהוא אמר, הוא נתן לי
נשיקה על הלחי, ואז ראיתי את הגב שלו.
החמימות היחידה שהתפשטה בי באותו רגע הייתה של הקיץ.