היא מתחילה בצד ימין בד"כ מעין דפיקה עדינה ברכה הימנית של
הראש. היא צוחקת עליי, היא אומרת שם :"שומע, אני בדרך אז אל
תעשה תוכניות". אני קולט כבר בשלב הזה שלא יהיה מנוס. אני
מתקשר לענבר ומבטל את הפגישה. כבר בפתיחת השיחה עם ענבר אני
מתחיל להרגיש אותה פושעת לכיוון הראש בצעדים גדולים יותר- בים
בם בים בם. העין הימנית שלי מתחילה להיעצם, והאור מתחיל
להטריד. אני משפשף בחוזקה את המצח אולי אני אצליח לדכא אותה אם
אני אעורר זרימת דם לראש. שום דבר לא עוזר. היא מתחילה להתעצם.
אני מרגיש את הראש שלי כאילו נמעך לאיטו במלחציים - עינוי שעוד
בימי הביניים נחשב לארורים שבעינויים.
החדר ננעל, אוקיי, עכשיו זה רק אני ואת. מילדות לי ולמיגרנה יש
פרשיית אהבים. פעם היא הייתה מבקרת פעמיים בשבוע. החבר'ה ידעו
שבראשון וחמישי לא קוראים לי לכדור-סל אני ברומן אינטנסיבי.
לאט - לאט עם השנים התחלנו להתרחק. היא הייתה מבקרת רק פעם
בשבועיים שלושה. ידידות שלי היו מספרות לי שהיא ביקרה אצלן
ואיך הן לא סבלו אותה. הייתי חולק איתן שיטות של איך להפטר
ממנה.
אבל למה היום? למה דווקא לפני הפגישה השנייה שלי עם ענבר? לא
יכולת לחכות קצת.
טוב תמיד ידעתי שהיא קנאית לא קטנה, אבל למה היום???
אני נאנח יותר מדי בטלפון, זה נשמע מאולץ, איך היא תדע, מיגרנה
אף פעם לא ביקרה אותה.
אני מנסה להסביר לה איך זה אבל כבר שומע בנימת קולה שהיא לא
מבינה על מה אני מדבר.
-"תראי", אני אומר "לא בחרתי את זה, אחחח,  ואני דווקא מאוד
רוצה להיפגש איתך, אחחח,  אבל מיגרנה זה כמו משפחה - כשהיא באה
לבקר אז אי אפשר להגיד לה ללכת ככה סתאם, אחחח ".
-"אהה" היא אומרת בקול משמים, "אני מבינה".
לא את לא. את לא מבינה ולעולם לא תביני כמה אני רוצה אותך,
כמה אני חושק בך.
-"טוב אז אני משערת שתתקשר אה?"
למה? למה את עושה לי את זה, אני רוצה אני הייתי נותן הכל בשביל
להיות איתך אבל מיגררררנה
-"כן אני אתקשר שהיא תלך" אני עונה בקושי רב.

טוב ניצחת, לא היה לענבר סיכוי - הלילה אני שלך מיגרנה.