יוסק'לה יצא מהאורווה, ולאה נשארה מכורבלת מאחורי ערימת החציר.
שלמה נרדם באזור המיועד לסוסים.
לאה רעדה, ספק מדאגה לאחיה הגדול וספק מהקור."פגשתי חבורת
לוחמים ביער", אמר יוסק'לה לפני שייצא, ועיניו בהקו. "הם יוכלו
להביא לנו קצת אוכל, ומים טריים".
רוחות השתוללו בחוץ, ואלמלא הרעיון שיביא אוכל, ספק אם לאה
הייתה מאפשרת לו לצאת. הדאגה לו כרסמה בה. למרות שהאיזור היה
בטוח לעת עתה, למרות שהוא הכיר עשרות מקומות לברוח ולהסתתר
ולמרות שהיא ידעה שהוא ישמור על עצמו, היא דאגה לו באותו הרגע
יותר מלאבא, לאמא ולדיוד הקטן.

אבא נלקח מהבית לפני כמעט שלוש שנים. חיילי הגסטפו טענו שהוא
'הפר את פקודות השלטון'. המשפחה הצליחה להתגבר על הגעגועים
בקושי, ולאה כעסה על עצמה עוד יותר, כי חששה שאביה נענש על
פגישותיה האסורות בתנועת הנוער.
חודש אחרי שהאב נלקח, הועברה המשפחה לגטו. לגטו המצחין, המייאש
ומוקף החומה, בו מתפשטות המחלות כמו אש בשדה קוצים. האם
והילדים גרו עם חנה, שכנת המשפחה, ובניה יואב ושאול הקטן,
בדירת חדר וחצי. גם אחרי ששאול הועבר למשפחה בכפר הסמוך, הקצבת
האוכל השבועית לא הספיק גם לחצי שבוע, למרות שאמא יצאה לעבוד
עם הזריחה וחזרה רק עם רדת הכוכבים.
אחרי ארבעה חודשים שעברו בקושי נלקחו הגברים מכל משפחות הגטו,
והפצע של הגעגוע לאב, שהחל להתאחות, כאילו נפתח מחדש.
רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, היא כבר הייתה יכולה לחשוב
עליו מבלי להרגיש מחנק בגרונה. הישרדותה שלה העסיקה אותה
והגעגוע שכך, ואחרי ההתמודדות הכפולה, נסגר הפצע. למרות שדמות
האב החלה להטשטש גם במחשובותיה, ללאה היו דברים יותר חשובים
לעסוק בהם מרחמים עצמיים, והיא החליטה לא לתת את דעתה לכך.
שנה וחצי אחרי שנלקח האב, חנה גינבה סוד לאוזנה של אמא. היא,
ועוד כמה משפחות יהודיות, חפרו מנהרה מהבית של משפחת מינץ אל
מעבר לגדר. המשפחות תכננו לברוח ולסתום את המעבר, וחנה נתנה
לשכנתה מכבר הימים הזדמנות להנצל.
לאה זכרה היטב את פני אמה ביום הזה - מחייכות, קורנות, כאילו
כל הדאגה והגעגוע לא היו מעולם. זו הייתה תמונת אמה במוחה, לא
האם הסובלת והרעבה.
באותו הלילה התחמקו המשפחות מבעד למנהרה. יום אחד של חופש, בו
אפילו הצורך להסתתר לא הסיר את ההקלה מפניהם, ואז- שלטים. '7
משפחות יהודיות ברחו מהגטו'. עוד שלושה ימים של בריחות
והסתתרויות אין סופיות, ואז אמרה האם, כשהסתתרו בקצה סמטה צרה,
מאחורי פח האשפה: "עובדת בריחתינו ידועה בעיר, ושמותינו כבר
פורסמו לציבור. אם נשאר יחד, נתפס." היא הוזילה דמעה. "בירחו,
שלושתיכם, הגדולים. כך תוכלו להנצל, וגם אני ודויד". לפתע נשמע
קול צעידה. פלוגת חיפוש של הנאצים. "מהרו!"
דוויד בכה. לא היה זמן רב למחשבות, וזה היה הסיכוי היחיד בשביל
חמישתם. אמא ודויד יוכלו להתחזות לנוצרים, מה שיוכיח את צדקתה
של האם במריבה בינה לבין בעלה: דויד, בן השלוש, אינו נימול.
הוא נולד זמן קצר לפני שהמשפחה הועברה מביתה, והאם ראתה את
העומד לקרות ומנעה מבעלה לימול את בנו. "נראה כי לא נשאר לחיות
כך זמן רב. יהודים נרדפים ונרצחים בכל רחבי אירופה!", קראה.
"זה יציל את חייו! מיהו יהודי, יהודי בגוף או יהודי בלב?"
במילותיה האחרונות אל ילדיה אמרה להם לברוח אל הכפר הסמוך, כמו
שאול, הבן של חנה. שם יהיו בטוחים.
כשהגיעו לכפר מצאו את שאול. הוא היה היהודי היחיד בכפר מלבדם,
והוא היה חסר בית, מסתובב ברחובות בחוסר מעש ואוכל שאריות של
ארוחות התושבים. כעת הוא הזכיר להם את דויד, במראהו הצנום
ושיערו הדק, אך הם מעולם לא דיברו על כך בקול.
הם לא ראו אותו לעיתים קרובות.
משפחת איכרים העניקה להם כיכר לחם ביום תמורת טיפולם בסוסים.
כשמתו הסוסים, הם הפסיקו לקבל את הלחם, אך הורשו לישון
בארווה.

"חזרתי!" יוסק'לה לחש, אך גם שלמה הישן שמע אותו, והתקרב עם
לאה אל הדלת. לאה לא האמינה למה שראו עיניה. אחיה אחז, מתחת
לחולצתו, שלושה תפוחי אדמה.
עיניו של שלמה נפתחו לרווחה. "נבשל אותם על מדורה קטנה!", אמר
ביראת כבוד. "כמו שחגגנו לפני המלחמה..."
יוסק'לה התיישב, והניח אל שלושת התפודים בעדינות על ערמת חציר.
הם היו עגולים, גדולים...
הדלת חרקה. השלושה הצטנפו בפחד, אבל אז ראו שהיה זה רק שאול,
הבן של חנה. הוא היה רזה אף יותר מבפעם הקודמת שראו אותו,
ונראה כמו עלה נידף ברוח הנוראה.
"אולי תיתנו לי מעט מתפוחי האדמה שלכם?", שאל שאול, כמעט
בערגה. הוא כל כך הזכיר את דויד, ברזונו ובשיערו שהתארך
בינתיים...
"לא!" קרא יוסק'לה. "אלו תפוחי האדמה שלנו! חפש את שלך במקום
אחר!".
הדלת נטרקה, ושלושת האחים פרצו בבכי.