שוב הבוקר עלה על יום חדש. והיא ניקתה את ענייה מליל אמש.
סירקה את שערה הארוך לבשה את מכנסיה השחורים ואת הסוודר האהוב
אליה זה שהיא תמיד לובשת שממש קר ועצוב בפנים.
ובאמת די קר בחוץ גשם ממלא את הרחוב, כמעט ואין אנשים בחוץ.
היא יושבת במטבח ושותה את הקפה שהכינה לעצמה.
ועצוב אפשר לראות את זה לפי העניים שבוהות בקיר הלבן.
פתאום נשמע צליל עמום חלוש בחלל הריק, "נמאס לי" היא אומרת.
שוב אותה הרגשה עוטפת אותה כאילו אין איש בעולם
שיכול להבין כמה מר יגונה.  
מיכל נחשבת לבחורה מצליחה מאוד
אבל לעצמה היא תמיד נראית כישלון חרוץ.