בדשא הירוק עם ריח של אביב,
הגופיה הדקה שלי
והעור השזוף שלך.
וכל העולם עוד לפנינו, בכל גבעול יש הבטחה.

ואז על נדנדות בין זרועות של חברים
ראינו עננים עוברים ונמוגים,
ורצינו לשחק איתם תופסת,לגרום להם להישאר קרובים.
ואיפה אתה,ואיפה אני, ואיפה הם אותם עננים.

נדמה שדקה אחר כך,
אתה כבר במדייך הירוקים,
והחיוך הגדול הזה,כמו הסוואה לקשיים.
אני זוכרת את ריח של סבון,
ישן וטוב כמו זיכרון,
כשחיבקתי אותך כל יום ראשון.

שלושים שנה מאוחר יותר,
גופיה לבנה דקה
ועור קצת מקומט.
ילדייט פה צומחים,
ואתה עוד גבעול שנשמט.

ונדנדות מתעופפות בזכרוני,
כמו ריחות שלא הרחת.
הולך ושב כל שבת וראשון
צזכיר הבטחה שלא קיימת.

ואני פה,אבל אפה אתה?
מחפשת בשמיים ענן אחד,
ענן שיזכיר את דמותך.