מנתק השיחה בהרגשת ניצחון, עולה לראות את הכניסה לדירה שלה.
רואה דלת עטופה וילון קטיפה בורדו, ו... נדהם כשהוא רואה מה
רקום עליה.
"תישאר, אני לא סומכת עליו, תיכנס כשאצטרך אותך...". הלב מפסיק
לרגע לפעום, "רגע מה....", שואל את עצמו, "זה לא אני... זה לא
כתוב כאן, איך..." המוח קודח כשעוד מילה מופיעה "תישאר", וחושב
למה נפל ובמה הסתבך.
מסתובב כפנתר בכלוב קטן כשנבכי בטנו דופקים עם כל פעימה, מזיע,
נצמד לדלת ומנסה להקשיב מה קורה שם בפנים.
וצרחה נוראה, והדלת נפתחת מעצמה, ונפער בפניו חושך, עם מסדרון
ארוך המוביל לאור עמום, כחלחל... נכנס בחשש, מוריד את הכפכף
הקרוע לגמרי מרגלו, אחריו את השני, ושקט, שקט, פרט לבכי עמום
מכוון החדר, בסוף המסדרון...
מציץ פנימה ורואה אותה קשורה בעירום, מפושקת, על פניה חיוך מר.
מול המיטה שידה גדולה, עתיקה, עליה מונח סכין.
לוקח את הסכין לידיו במהירות,
- "הכל בסדר?" שאל.
- "כן" סימנה לו, מבקשת כי יקרב אליה.
- "לשחרר את הכבלים?" לחש. "מה הוא עשה לך?"
- "מה הוא ניסה".
- איפה הוא? שאל מתישב לידה, מנסה להתיר את הקשר ביד ימינה.
- "עזוב", היא אומרת לו בלחש, "תנשק אותי" מנסה לקרב את שפתיה.

הוא נדהם, ונמשך, ומתקרב ונושק לה ונושק לה, בצוואר , בחזה,
מלטף את כולה כשהיא נאנחת, קשורה, חלקה, רוצה שיתפשט ויפרוק...