הרחוב בחוץ היה שקט. שיירים של קיץ הביעו את חמימותם, כמו
אצבעות פושרות המאבדות אט אט את אחיזתן על העיר. פרברים. מחלון
המרתף, מהזווית הקבועה של הספה החומה הישנה עליה נהג לשכב,
נראו רק צמרות הברושים. מקיפים את השכונה כמו גדר חיה ענקית
מתנשאת מעל בתי צעצוע.

"תנו לי מציאות" פתח, "ואראה  לכם את תמונת הטבע הדומם של חיי.
פינת החמד בדמדומי העיר, שם הדבר היחיד שנע הוא השמש, מתרוצצת
לה מיום ליום, כאפרסק בוהק ומסנוור, הרחק מחוץ לטווח השגתך."
זה היה הנאום הקבוע. ודאי שרבט ושינן אותו באחד מפרצי
היצירתיות שלו. 'נשמה היא כמו ברז', היה נוהג לומר 'היא יכולה
לזרום ולמלא אותך אך גם לשגע אותך בטפטופים איטיים.'
בן כמה הוא כבר? 18? גר בבית הוריו. מתנזר מעבודה, מאמין באהבת
אמת ושומר את כל שיריו במגירה התחתונה בשידה. חייו המופלאים של
דזמונד. חובבן מהשורה הראשונה. קבלו אותו: שרוע באחד מהתקפי
המלנכוליה שלו, מביט בתקרה הגבוהה מדי וממלמל חרש שירי נחמה
שנכתבו לצעירים הבלתי מובנים. מלנכוליה, זה סיפור, צער מתוק
ומלא רחמים. הוא היה לוקח אותה עם מראה וקשית אם היו נותנים
לו. מזריק את זה ישר ללבו הדהוי. ואני מדבר מניסיון, אחרי שנים
של צפייה מלומדת באורחות החיים המופלאות של נער דל מעש ורב
מחשבות.
מיד יתחיל שוב עם אותם מונולוגים מונוטוניים שהוא מדמה לשיחה.
לדבר אתו זה כמו לדבר עם רדיו. תכף יתחיל לספר בקולו הצרוד על
מישהי שפגש ואיך הוא לא בטוח אם הוא אוהב אותה, ובכלל לא בטוח
אם הוא בכלל רוצה לאהוב מישהי, או אם אי פעם היה משלה את עצמו
שאהבה זה מה שיועיל לו בחיים. אבל נשאיר את וידויי הסרק לאומן
בכבודו ובעצמו - קח אותה, דזמונד.

על רקע מחיאות כפיים חרישיות, נקטע חוט המחשבה של הצעיר והחל
להתחדד לשוט מחשבה טורדני או לחבל חשיבתי הנכרך באיטיות סביב
האגו השברירי שלו. "ארור אתה כוח המשיכה!" זעק מכלאו האופקי
והנוח. "אני אומר לך, אני לא הופך לתפוד ספה, אני הופך לספה
עצמה. זה לא יכול להמשך ככה! אני קם בשעות מוזרות, לא עושה שום
דבר עם הזמן שלי, אני מרגיש כאילו אני והתודעה שלי הולכים
לאיבוד במבוך אימתני של זמן וחלל, שהגרוע מכל בו הוא שיש בו רק
שביל אחד. רק שביל אחד! אתה מבין אותי?
אני הולך לישון בלי להיות עייף, קם בלי להיות ערני. אני כמו
צעצוע עם קפיץ שבור. כמו בובה שלא יכולה לעצום עיניים." הייתי
יכול לראות שהוא מתמוגג מהדימויים הבינוניים האלה. עיניו עדיין
קבועות בתקרה, מחפשות תשובה קיומית בצבע המתקלף לאט. חקירה
מעין זו תימשך שנים, וגם אז, לא תגלה דבר משמעותי, פרט לכך
שהדיירים הקודמים נהנו מכיפת תכלת במרתף שלהם. בוהה בתקרה,
בחיי, הבלתי מושג עבורו היא הקרקע שכולם הולכים עליה.

"אתה יודע, יש ימים, שאני הולך ברחוב וחושב שאני יכול להיות
מאוהב בכל בחורה שאראה. איזו הרגשה נפלאה זו, אתה לא חושב? אתה
יודע מה כל כך נפלא בזה, נכון? עם כל האלטרנטיבות האלה, תהיה
מסוגל להחליט את מי אתה רוצה לאהוב. לא תצטרך לדאוג בקשר
לסירוב. ומעבר לזה, תחשוב כמה מאושר תהיה בתור בן אדם, לאהוב
את כל מי שתפגוש. קראתי פעם שאהבה פירושה לראות את מה שמיוחד
בבן אדם - כמה נפלאות ייחשפו בפניך כל יום ביומו!" הנה שבנו
לשפה המליצית. עכשיו כבר אי אפשר לדעת מה הוא באמת חושב ומה
הוא ממציא, סתם כי זה נשמע לו ספרותי. אצל דזמונד יש קו דק
מאוד בין אמת ודמיון. הוא משוכנע שהוא מדמיין את מה שאמיתי
עבורו, או שהוא מדמיין שהוא מדמיין. מעניין מה הוא יעשה אם
מישהו ייקח יום אחד את הספה.
"ראיתי היום איזה אחת. הייתה איתי בבית הספר. הייתי חושב פעם
שהיא ממש יפה. אני רואה אותה כל הזמן ברחוב וחושב שזה מוזר.
מעניין אותי אם גם היא רואה אותי וחושבת שזה מוזר. אהבה היא
כמו שוטר מקוף, אתה תמיד רואה אותו בסביבה ותוהה מתי הוא יגיע
אליך. בכל אופן, אולי יום אחד נעשה יותר מלהחליף פרצופים" ככה
הוא קורא ל'להחליף מבטים', "אבל לא נראה לי. מי צריך את זה,
מה? אהבה היא כמו פצצת אטום, קל להגדיר אותה, כל עוד אתה לא
בתוכה." עוד משפטים קליטים לצופים בבית.

לפעמים נראה לי שדזמונד חי את החיים שלו באשליה שהוא תחת עין
בוחנת כל הזמן. מעין תקווה סמויה שמישהו עשה מהחיים שלו
קומדיית מצבים והרבה מאוד אנשים עכשיו יושבים וצופים בו. זו
מעין ציפייה מעוותת לתשומת לב. זה  גורם לו להתנהג באופן
משונה. הוא לא יעשה שום דבר לא אסתטי. לדוגמה, אף פעם לא תראו
אותו מחטט באף בפומבי. הוא לא חושב שזה לא מנומס, הוא פשוט
חושב שאנשים לא יאהבו לראות את זה. בתוך מוחו הקטן והקדחתני של
דזמונד ודאי יושב לו איזה מנהל רשת שידור זערורי וקובע שאסור
עליו לעשות כך וכך. בגלל זה תמיד יש לו תחושה עמוקה של בושה
וחרטה כשהוא מפסיד במשחקי קלפים. דזמונד מאמין שלא מילא את
תפקידו כהלכה והאשמה נתונה רק בו.
מי יכול להאשים אותו, הוא הרי חונך ע"י סדרות טלוויזיה שטענו
שאנו חיים בעולם מושלם עם בעיות מושלמות, מסובכות רק מספיק כדי
שיהיה מעניין. אף אחד לא סובל בלי ללמוד מזה. כולם סובלים
מהשמנת יתר אישיותית. חיים רק רגעים של משבר. לך תסביר אח"כ
לילד כמו דזמונד שלא בכל רגע בחיים שלך תפגוש יפהפייה, תברח עם
אחותה לוגאס ותגלה שאתה האחיין של מלכת אנגליה. עם כל הרדיפה
הזאת אחרי סנסציה, הוא אף פעם לא גדל להבין מה הוא באמת רוצה.
כל יומיים הוא חוזר לכאן, משוכנע שמצא את תכלית קיומו ומתאכזב
תמיד לגלות שזה רק עוד חור בחגורה. שאלו לא חיים של מכות ברק,
אלא של זריחה ושקיעה.

"הייתי רוצה להיות מוזג בבאר. לא כי אני אוהב למזוג משקאות או
לערבב קוקטיילים. בטח יהיה גם ממש קשה ללמוד לעשות את זה טוב.
אלא בגלל שאני רוצה להקשיב לאנשים, אני רוצה שאנשים יבואו אליי
עם הבעיות שלהם. ואני אפתור להם אותן והם ישמחו ויגידו לי
תודה, ואני אחזור הביתה כל יום שמח. ותהיה לי תחושת הקלה, כי
לפתור בעיות של אחרים זה כמעט כמו לפתור את הבעיות של עצמך.
אבל זה בטח לא ילך. אני לא אשרוד את הג'ונגל ההפכפך של מקצוע
הברמן. חבל, באמת."

מי יודע עוד כמה זמן אהיה לכוד כאן, מקשיב לתלונותיו של נודניק
סימפטי עם גומות לחיים. אולי יום אחד אתעורר והוא יהיה כאן,
מתלבט בנצחיות בין בתי אבות ולבסוף בוחר את זה שקרוב יותר
הביתה.
סוף סוף הוא נכנע לשקט של אחר הצוהריים ומפסיק לדבר. שעה אחר
כך הוא שוב פוצה את פיו. כאילו ממשיך לדבר על משהו שדש בו מזה
זמן מה. "הסתכלת פעם על ילדים, וחשבת על זה שהם יגדלו ויהיו
משהו? זה קומיקאי, זו רקדנית, ההוא שחקן תיאטרון. אתה מסתכל על
כל אחד וחושב על איך שהוא ייקח את החיים שלו וייצוק מהם גוש
שמתאים לו. זה נורא שמח. מיליוני אנשים מוגשמים שמתרוצצים
בעולם, מרצים את החלומות של הילדים הקטנים שהיו פעם. ואז אני
חושב על כל האנשים שלא הצליחו, האנשים שנשארו פקידים או מנקים
או מלצרים ואף פעם לא נהיו מה שהם רצו להיות. תחשוב כמה
תירוצים הם מאכילים את עצמם - עוד שנה ועוד שנה, והפרישה כבר
מעבר לפינה. והחלומות שלהם רודפים אותם כמו רוחות רפאים, כמו
אפשרויות שלא קרו ועכשיו הן מתחרטות. תחשוב כמה קר זה לדעת
שכבר אי אפשר." גולת כותרת של דמעות מצטברת בזווית עינו, קולו
נעשה חלוד, דואג. הוא עוצר לרגע מהמייתו, כמו מכסחת דשא שתעתה
בדרך. "אני חושב, אני חושב על זה שאני בכלל לא זוכר מה אני
רציתי להיות כשהייתי קטן. אז מה אני עושה עכשיו?"

"חשבת פעם על זה שאולי אתה לא באמת מה שאתה חושב שאתה, אולי
סתם המצאת כל מיני דברים, כמו שאתה אוהב לשחות, או שונא להיות
בחוץ בגשם, דברים שנשמעים הגיוניים ולא קשה מדי לחשוב שהם באו
בטבעיות. ויום אחד אתה מגלה שכל מה שחשבת על עצמך כבר לא כל כך
נכון. אתה משתנה, והחלק ממך שרואה את זה קורה לא יודע אם ללחוץ
לחלק השני את היד או לשאול 'מה עשית עם ההוא שהיה פה קודם?'.
אבל זה כבר  לא משנה. אתה חושב שקשה לי להתמודד עם דברים?
אתה יודע מה הבנתי? כל מה שאני עושה, זה כאילו למצוא חן. אפילו
שאני אף פעם לא מנסה להרשים אף אחד, זה רק בגלל שאני חושב שלא
לנסות להרשים זה הרבה יותר מרשים. אני עושה דברים שאנשים יאהבו
וזה כבר לא משנה מה אני רוצה, כל עוד הם יבקשו עוד. זה כמו
להיות על במה מול הרבה הרבה עיניים, והמערכון שהם הכי אוהבים
לראות זה המכירה הפומבית - אני עומד ונפטר מכל מה שחשוב לי והם
צוחקים בתמורה. צחוק מחבק, ממלא.
אתה זוכר את הבחורה שסיפרתי לך קודם, זאת שאני רואה הרבה
פעמים. חלמתי פעם שהיא נתנה לי את המספר טלפון שלה. אחרי זה
שקמתי, רשמתי את המספר שזכרתי מהחלום. אולי יום אחד אני אתקשר
אליו, רק כדי לבדוק. אולי יש לי כוחות מיוחדים.
תחשוב על זה: אם היו לך כאלה כוחות מיוחדים שאתה יכול לעשות
דברים שאף אחד אחר לא יכול. נגיד, לשבור קיר בטון באגרוף. אבל
הבעיה היא, שזה לא סתם קיר בטון אלא קיר בטון ספציפי איפשהו,
שעוד לא מצאת. וזה מה זה אוכל אותך מבפנים, כי אתה לא יכול
לדעת, אולי הקיר הבא הוא זה, וכולם יראו ויריעו לך. אז אין לך
ברירה חוץ מללכת ולשבור את הידיים שלך על קירות בטון עד שתמצא
את הקיר שלך. אני חושב שזה יכול להיות מטאפורה למשהו, אבל עוד
לא החלטתי מה."

בחוץ כבר מתחיל להחשיך. כוכבים קטנים ומבריקים, כמו קישוטים
לאיזו עוגה קוסמית, מתחילים להופיע ולמלא את השמיים המשחירים.
עדיין שקט. המילים הרבות שרצות במרתף הקטן נחבטות להן בקירות
ללא הרף, בלי סיכוי לברוח, כמו משחק פינג פונג קטלני. אני תמיד
מחפש לענות לו אבל לא יכול. משהו בי עוצר בעדי, אני פשוט לא
יכול לדבר אתו.

"אתה יודע, הפעם היחידה שבאמת הייתי בטוח שאני אוהב מישהי
הייתה בחלום. בלי פחד. פשוט נורא נורא אהבתי אותה, כי ידעתי
שהיא אוהבת אותי גם. כי זה היה חלום. זה היה אחד הדברים הכי
יפים בחיים שלי, אפילו שהוא לא קרה באמת. אני תמיד מנסה לחזור
לחלום הזה, לחלום אותו שוב, לחלום אותו עד הסוף. אבל זה לא
עוזר. אולי אני מפחד שאני לא אתעורר, אני בטח מפחד שכן.
יום אחד אני אוכל לעשות את כל הדברים שאני מפחד לעשות או שוכח
שאני בכלל רוצה כדי שאני לא אצטרך לעשות אותם ולהתעמת עם
הרצונות שלי. אני לא יודע איך.
היום הלכתי ברחוב ותפסה אותי שאלה. מחשבה שמישהו מסתתר זרק
עליי. 'מה אתה עושה כשנגמרים לך התירוצים?' זה מסוג הדברים
שנשמעים מתוחכמים כאלה, אם ייתנו להם הקשר מעניין. זה כמו
לשאול, "מה נשאר אחרי שגמרת לשקר לעצמך?"
מה אני עושה אחרי שנגמרים לי התירוצים? יורד למרתף לשוחח עם
החבר הדמיוני שלי.