"אתה חייב ללכת?", היא שאלה.
"מצטער", עניתי עם עיניים קמוצות ופה מתוח. "איפה החולצה ההיא
עם הפסים הכחולים הכהים?".
"אולי תבקש מהם לדחות את זה, או לפחות שאתה לא תצטרך לבוא
הפעם?".
"-אה, הנה היא", ודחפתי אותה לתיק נשיאה.
"בבקשה מותק, אל תלך, לא שוב", כן. עכשיו היה כבר ניתן לשמוע
בבירור את הדמעות. לא הסתכלתי עליה אבל היא ישבה על הברכיים,
משחקת עם שמיכת הפוך. רק שלא תקרע לי אותה.
"איפה לעזאזל שמתי את'מכונת גילוח?", פשפשתי בארון של השירותים
בחדר.
"בבקשה אל תלך. בקשה. אני יודעת שלא תחזור, וכבר נמאס לי
מלחכות", היא המשיכה לבכות. איפה לעזאזל תקעתי את המכונה
הארורה הזאתי? ידעתי שלא הייתי צריך להציע לה. ידעתי שהיא תיקח
את זה בצורה לא נכונה. יצאתי מהשירותים והסתכלתי עליה.
"אני אוהב אותך", לא ממש התכוונתי לזה באותו רגע. "אני אוהב
אותך", אמרתי שוב והפעם היא הפסיקה לבכות והרימה את המבט אלי.
הלוואי ויכולתי להגיד שבאמת איכפת לי שאני לא אוהב אותה. למה
לעזאזל הצעתי לה נישואים? נדמה לי שחשבתי באותו רגע על הרגליים
שלה, הרגליים שלה תמיד עושות לי את זה. יש לה עור חלק עם שיזוף
תמידי, זה תמיד הטריף אותי אצל בנות. את הרגליים שלה אני
אוהב.
לא ידעתי מה להגיד לה. אולי שמתי את המכונה בשירותים למטה?
"אני אוהבת אותך", היא אמרה והתיישבתי על המיטה לידה. היא
הסתכלה לי בתוך העיניים. גם את העיניים שלה אני אוהב. כחול זה
יפה, אבל חום זה בכלל מטריף.
היא נישקה אותי מתחת לעין וחיבקה אותי ברכות. היא באמת אוהבת
אותי.
למה לעזאזל אני לא אוהב אותה? אפילו אמא שלי אוהבת אותה. תמיד
הסתבכתי עם עצמי בקטעים האלו. קראתי פעם משפט שאמר "החכם הוא
חכם רק כי הוא אוהב. ואילו השוטה הוא טיפש רק כי הוא חושב שהוא
יכול להבין את האהבה", הספר היה מחורבן אבל המשפט נדבק אצלי.
היא דואגת לי, היא מוכנה לעשות בשבילי הכל.
הייתה לי אהבה פעם, האהבה היחידה שיצא לי לאהוב עד היום. אותה
אחת הכירה אותי בפני האהבה ועד היום אני מנסה להבין את ההיגיון
שבכל העניין הזה. בדיעבד אני יכול להגיד היום שאת אותה אחת לא
אהבתי במובן הזוגי, אם כי באותה תקופה חשבתי שכן, אלה יותר
כאהבה טהורה כלפי בנאדם.
"בבקשה אל תלך". הפעם היא לא אמרה את זה בטון של קורבן. היא
הסתכלה עלי בעיניים נפוחות וביקשה בקול רך ושקול.
בהיתי בה בגבות נטויות. עדיין לא ידעתי מה להגיד. הלוואי והיה
לי דחף בבטן לזרוק זין על הכל ולהישאר איתה, אבל אין לי. הפנתי
את העיניים ממנה באיטיות כלפי מטה - היא הבינה לבד.
תפסתי את התיק והתקדמתי לכיוון הדלת הפתוחה. היא התחילה לבכות
שוב, ונעצרתי מתחת למשקוף. היא בטח מסתכלת לי על הגב.
המשכתי והתחלתי לרדת במדרגות. שמעתי אנחה קלה של בכי.
ירדתי את המדרגות ועברתי במטבח בדרכי לדלת הכניסה -אה, הנה
המכונה שלי. בטח היא שמה לי אותה על הדלפק שאני לא אשכח לקחת
אותה.
פתחתי את הדלת. עדיין יכולתי לשמוע את הבכי החנוק שלה.
הלוואי והייתי אוהב אותה.