לא אשכח  את הקשת שהנחתה אותי, לא אשכח  את כוכב הצפון  שהאיר
את דרכי. לא אשכח  את חיוכך, חיוך של מלאכים  שלימד אותי  מהם
חיים. אך הכאב הנורא הוא שהקשת  תהיה גם ביום , הכוכב הצפון
יהיה  גם בלילה אך חיוכך  שוב לא יהיה. ורק העבר  הוא זה
שיזכיר  לי את  טוב לבך שעזר , שדאג  לכול אחד.  רק הזיכרון
נותר,  לא חיוכך , לא מבטך , דבר לא נותר. רק הצער והדמעות  על
חיוך שלא  חזר. אלו היו ימים שחורים, ימים של פיגועים, של
הלוויות. ימים בהם כול עם ישראל התאבל. ימים  קשים בהם היינו
צריכים להיות חזקים. ולמרות  הכול  ידענו  תמיד להאמין שהכול
יהיה טוב , תמיד הייתה בנו התקווה שזה ייגמר בסוף. הכול התחיל
בסוף ספטמבר של שנת 2000. ספטמבר השחור. כולם חשבו שזה לא
יימשך הרבה זמן אך הזמן עבר והראה לנו שטעינו .חודשים על גבי
חודשים עברו והטרור לא פסק לרגע .שנתיים וחצי עברו והסיוט  לא
נגמר.היינו במאבק על מדינתנו והדם נשפך לאדמה , דם של יהודים
חפים מפשע, שכול מה שרצו זה לחיות .והיו בינם תינוקות שלא
הספיקו לחיות ולמרות זאת לעולם לא היה אכפת. לא היה אכפת
לגורלנו  וכול מה שעשה זה לבוא בטענות שאנו האשמים, שאנו הלא
בסדר. ואנחנו נותרנו לנסות להתמודד עם התופת  כול יום, ניסנו
להתמודד עם הזוועות והמראות . נותרנו לנסות להמשיך בכול זאת
לחיות. ואנו לא פסקנו להאמין  שחייבים להיות חזקים, היינו
חייבים להאמין שיהיה שוב טוב. היינו חייבים להיאחז בחיים, חשנו
אבודים אך לא איבדנו לרגע את התקווה. הוא הלך שם  ,על
המדרכה,עם תיק גדול שחור  והנעלים  הלבנות היו קשורות מאחור,
אכולות מהפז'ם הרב שעברו .פניו היו שזופות מהשמש  שהכתה בו ,
עיינו החומות חדרו עמוק  וחייכו , חיוך מלאכים האיר  את היום.
הכומתה הייתה מונחת  מתחת לכותפת  השמאלית . כול כפתורי החולצה
היו מכופתרים  חוץ מכפתור הצווארון שנותר פתוח וחשף  את צווארו
השזוף. הדסקית הייתה משופצרת היטב.שולי החולצה הוכנסו למכנסיים
וחגורת ש"כ בצבע זית ישבה בדיוק במקום. קיפולי השרוולים  היו
בדיוק  מעל למרפק , ישרים ומודגמים. זרועותיו החסונות היו
שזופות ושערות זרועותיו היו  בהירות  מהשמש שהאירה עליהן.כיסוי
שעון גדול שחור כיסה את שעונו. ומלפנים היה רוס"ר M-16 מקוצר
עם כוונת אלבייט.הגומיות במכנסיים היו מסודרות. הנעליים
השחורות היו מצוחצחות . הוא  חייך. ושם ישב על  ספסל  ילד קטן.
שערו  חום קצר  וכיפה  אפורה  גדולה על ראשו. הוא לבש חולצה
לבנה ארוכה וג'ינס שחורים , בכדי להיות חגגי לקראת  שבת. ואותו
ילד קטן חיכה  זמן רב לראות את  בן דודו אוראל שכה העריץ את בן
דודו הגדול. " מאיר! מאיר!!" צעק אוראל.  מאיר  עמד  שם, הביט
בו , לא אמר מילה. רק חייך. אוראל רץ לעברו  , רק להספיק להגיע
אליו. מאיר פרס את ידיו לצדדים. אוראל זינק על מאיר עם סנדליו
החומות שקנה פעם עם מאיר. מאיר סגר את ידו. "התגעגעתי אלייך
כול כך!" אמר אוראל. " גם אני" אמר מאיר בחיוך גדול. הם הלכו
ברחוב , ילד קטן  כה מאושר  מחזיק לחייל  את היד חזק חזק, רק
בכדי לוודא שהוא לא ילך שוב פעם ולא ישוב עוד אליו." אתה לא
חוזר יותר לצבא, נכון?" אמר אוראל."אני מצטער לומר לך אבל כן"
אמר מאיר. "חבל.. "אמר אוראל. " אל תדאג.. יהיו לנו עוד הרבה
הזדמנויות לראות אחד את השני" אמר מאיר בחיוך גדול. "נכון! זו
תהיה הפתעה שכולם יראו אותך" אמר אוראל." נכון, אף אחד לא חשב
שאבוא השבוע, כולם חיכו לשבוע הבא" אמר מאיר. אוראל צחק
בהתלהבות. "אמא? אבא?.." קרא מאיר. " מאיר?.." אמרה אמו לא
בטוחה ששמעה את קולו.." אמא!" אמר.. היא הייתה כה מופתעת.היא
חיבקה אותו חזק ולא הרפתה מחיבוקה . "הפתעתי אותכם" אמר מאיר.
אמו חשה כה טוב  לדעת שהוא בבית." אני אלך לקחת את נתנאל מבית
הספר" אמר מאיר. והוא הלך כה חסון , כה מרשים עם מדיו, עם
נשקו,  עם חיוכו.." מאיר!" קרא נתנאל בשמחה  כשפתח את השער.
מאיר חיבק את נתנאל חזק ." לא צפיתי לראות אותך" אמר נתנאל.
מאיר חייך " אני יודע". ובדרך הביתה נתנאל סיפר לו  על כול מה
שקרה לו, על כול מה שרצה לספר  רק לו וחיכה לראותו. אביחי
ודניאל חיכו להם  בבית לאחר שאמם סיפרה להם שבא. ובסעודת שבת
כולם ישבו,  חיכו לשמוע את סיפוריו של מאיר על הצבא. אך מאיר
לא יכל לספר על איך ירו עליו,  על איך כמעט נהרג. אז בחר לספר
על  כול השטויות,  על כול הדברים הטובים , רק שאמא לא תדע, לא
תדאג." סעודת שבת זו לא סעודת שבת בלעדייך" אמר דניאל. מאיר
הסמיק.אביחי התחיל לספר  בדיחה ומאיר התחיל לצחוק  את צחוקו
המתגלגל. אברהם חש כה טוב בלב. כולם צחקו אחריו, פשוט נסחפו
מצחוקו שתמיד גרם לכולם להתחיל לצחוק גם. כולם דיברו בהתרגשות.
הבית היה שופע באור. וביום שבת בא אמיתי לבית של מאיר. "שלום!"
קראה מרים." הרבה זמן לא ראינו אותך" אמרה לאמיתי."נכון" אמר
אמיתי בחיוך.מרים חיבקה אותו, הוא היה כמו בן עבורה ."היי,
אחי" אמר מאיר בשמחה  בעודו יורד במדרגות. "מה נשמע?" אמר
אמיתי." בסדר, אין כמו בבית" אמר מאיר." כן. זה נכון. חבל
שצריכים לחזור  מחר.." אמר אמיתי. " נכון.." אמר מאיר." צריכים
לנצל את כול הזמן שיש בבית" אמר מאיר בחיוך. מאיר  הרגיש
שהזמן לא טס והוא רק דהר בדרך החיים..  כולם הרגישו כה עצוב,
לא הבינו למה  פתאום כך חשו. (המשך יבוא)