1.
"שים ערוץ 1, יש חדשות"
אבא שלי שוב מוכיח שהוא מכור לחדשות. בבוקר הוא קורא עיתון
בזמן שהוא שומע רדיו. במשך כל היום הוא עובד עם רדיו דלוק
לשמוע עדכונים. בערב הוא רואה חדשות בטלויזיה. כמה אפשר?
"טוב אבא, אבל קודם אני שותה מים".
אני מוזג לעצמי כוס מים קרים ולוגם ממנה. כאב בלתי נסבל פוקד
את השיניים שלי.
"פאק. זה כואב. מה החרא הזה?"
אבא שלי תוקע בי מבט מפחיד.
"אל תדבר כמו טמבל"
טמבל? מי משתמש במילה הזאת בימינו? אני אסביר לו בכל מקרה למה
השתמשתי בשפה לא נאותה.
"כואב לי בשיניים"
הוא הולך לסלון, מדליק בעצמו את ערוץ 1, ומתיישב על הכורסא.
"אני מהנדס, בן.. לא רופא... לך לרופא שיניים"
אני מחייך והולך לחדר.

2.
אני יושב על הכיסא של דוקטור באך, רופא השיניים שלי. הוא רוכן
מעלי ומכניס לי מכשירים מוזרים לפה. דם וחלקי שן עפים לכל עבר.
הוא מוציא את ידיו מפי, אך משאיר חלק מהמכשירים בפנים.
"מה? כבר חמש וחמישה?"
הוא מדליק את הרדיו ומכניס את ידיו בחזרה לתוך הפה שלי.
"אנחנו רוצים לשמוע על מצב הפצועים. על קו הטלפון נמצא מנהל
מחלקת יולדות של בית החולים ביקור החסידה. כמה פצועים הגיעו
לבית החולים ומה מצבם?"
בדרך כלל כשאני שומע על פיגוע זה לא מזיז לי הרבה. אבל מסתבר
לדוקטור באך זה מזיז...
"שוב הערבושים האלה"
אני שוכב קפוא במקומי, לא זז ובקושי נושם. הידים של דוקטור באך
ממשיכות לעבוד בתוך הפה שלי.
"שלום לך, לבית החולים ביקור החסידה הגיעו 34 פצועים, ביניהם
שניים במצב אנוש, 7 במצב קשה, והשאר פצועים באורך קל עד
בנוני."
אני לא מכיר את דרכי העבודה של רופאי השיניים, אבל עדיין זה
נראה לי מעט מוזר שיש לו משקפי מגן, ודם משפריץ עליהן.
"צריך להרוג את כל הערבים מעל גיל 13"
זריקת הרדמה! למה לא ביקשתי זריקת הרדמה???
"למי שמצטרף כעת לשידור אנחנו נחזור על הידיעה. פיגוע רב
נפגעים בירושלים. ככל הנראה במסעדת 'החומוסיה האדירה' בבעלותו
של אבי בוסקילה, שיצאה במבצע השבוע 'מנה שווארמה ופחית ב 16
שקל'."
אני מתחיל לחשוב על קפה רותח שנשפך לי על הביצים, כדי להקל על
הכאב שבפה שלי.

3.
אני יושב בחדר שלי, לבוש תחתונים וגרביים. כותב סיפור במחשב
ומנסה לחשוב על סצינה שלישית ואחרונה. הדלת נפתחת וזו אמא שלי,
לבושה בחולצה מקומטת, שערה פרוע ועיניה מכווצות.
"שים אוזניות"
על מה היא מדברת?
"על מה את מדברת?"
היא מציצה בטלויזיה ומגלה שהיא סגורה.
"מה הרעש הזה?"
רעש? לא שמעתי שום רעש.
"איזה רעש?"
היא מביטה סביב, למצוא את מקור הרעש. לפי דעתי היא הביטה זמן
ממושך מדי בתחתונים שלי.
"מה אתה עושה בכלל?"
מביא ביד כמובן.
"כותב סיפור"
שוב המבט בתחתונים. מטורפת האשה הזאת.
"התקתוקים שלך מפריעים לי לישון. יש לי יום עבודה מחר. אני קמה
בשש וחצי. אתה לא יכול להפוך את היום ללילה ולעשות רעש לאנשים
שעושים משהו עם עצמם במשך היום, וישנים בלילה. מתי תמצא כבר
עבודה?"
תקתוקים במקלדת מפריעים לה לישון? מה החרא הזה?
"טוב, אני מפסיק להקליד"