יש הרבה אנשים שלא נמצאים בקשר טוב עם אושר. אושר יכול להיות
ממש מניאק לפעמים. האנשים האלה בדרך כלל מכירים את עצב, כל אלה
שברחו מידיו המסוקסות של אושר מחמת חוסר הברירה, פחדו ממנו
כנראה.
עצב אומר שכל בן אדם שהספיק להיות חבר שלו הרבה זמן יחזור אליו
מתישהו, כדי להגיד שלום, או אפילו להישאר לישון. עצב אוהב
להיזכר בעבר, לשבת בפינת האוכל שלי, לבהות באוויר, לבוש ג'ינס
וטי-שירט, הכי בנאלי שיש, הכי קרוב אליי בעולם. הוא אוהב לאכול
בבית של אמא שלי, את האוכל העירקי שהיא מבשלת. הוא אומר שהאוכל
של אמא שלי הכי טעים שיש. ואני מסכימה איתו. גר בדירת חדר,
טלוויזיה על הרצפה, מקרר ריק ומיליון ניירות מלאים רעיונות,
מלאים בדמעות.
אני לא מפחדת מעצב, אני מפחדת משמחה, חברה שלו. בזמן האחרון
הוא מביא אותה איתו בכל פעם שהוא בא אליי. אני שומעת את
הפעמון, דירה 18, קומה שנייה, ויודעת שאין מנוס ממנה גם הפעם.
היא באה רק איתו, אף פעם לא נפגשתי איתה לבד. היא תמיד לובשת
ורוד, ותמיד יש לה איזה סרט על השיער הארוך והבלונדיני שלה.
מחייכת כמו שאני לעולם לא אוכל, כוסית כזאת. מראה זול, זה
לפחות מה שאני תמיד חשבתי. יושבת עם עצב בפינת האוכל שלי ומחכה
שיפסיק לבהות באויר, מחייכת אליי ואני מחייכת חזרה, חיוך של
חוסר ברירה. אני מפחדת משמחה כי אני מרגישה שיש לי משמעות בכל
פעם שהיא באה לבקר עם עצב. עצב אומר שהתרגלתי לעובדה שהיא באה
יחד איתו, שהתרגלתי אליהם כזוג. אבל אני לא רוצה להאמין לעצב,
אני מפחדת. אז בזמן האחרון אמרתי לעצב שלום. סגרתי את הדלת
והתבוננתי אל החלון, דירה 18, קומה שנייה. חיפשתי את מה שלא
הבנתי עד עכשיו. ואז הבנתי אפילו עוד יותר, שבלי עצב אני לא
יכולה כל כך להסתדר. שמתי לב בפעם הראשונה שהחלון אצלי בדירה
סדוק, והצבע מתקלף. אני מרגישה שעצב שלי הלך כדי לבכות עם
מישהו אחר.
עצב אמר לי שהחיים הם כמו מסלול מכשולים, אבל אמרתי לו שהוא לא
אמור להגיד דברים כאלה, ושהוא מתחיל לדבר כמו סבא שלי. הוא גם
אמר שאני אבכה לפני כל מכשול וארחם על עצמי, שתי דמעות בחצי
שקל. עצב חכם כזה. אז בשלב מסוים הרמתי את הידיים, ואמרתי לעצב
שהוא ניצח, ואז שלווה דפקה בדלת, דירה 18, קומה שנייה.