יש פורצים טובים ממני.
הם כנראה היו מקימים הרבה פחות רעש משהקמתי אני. היתה זו בסך
הכל הפריצה השנייה שלי בקריירה, ובהתחלה נראה היה שהיא עומדת
להיות חלקה ומתוקה כמו הראשונה. המנעול נכנע בקלילות, ולאורו
החיוור של הירח נראה הסלון אליו נכנסתי כמקור לא אכזב למימון
שנתי השנייה באוניברסיטה.
אך במהרה החלו הדברים להשתבש. לאחר דקה או שתיים של איסוף
מציאות, מעדתי על קורה עקומה ברצפה, ואיכשהו נפלתי ישר על השלט
של הטלוויזיה. היא נדלקה בהיסטריה והחלה לצעוק עליי בערבית
נזעמת. כיביתי אותה בבהילות והבטתי סביבי באימה. אני פחדנית
איומה מטבעי, אבל גם די חמדנית. החמדנות ניצחה הפעם, והמשכתי
לשוטט בבית. לפי הדממה המתמשכת, תיארתי לי שאיש לא שמע את
ההמולה שהקמתי.
איש אולי לא, אבל תוכי כן. לא הבחנתי כלל בקיומה של האזעקה
בעלת הנוצות עד אשר בותקה הדממה בצריחה שורקנית: "כאן זוהיר
בהלול מקריית אליעזר". הפעם כבר נתקפתי פאניקה. התוכי פצח
בשידור מפורט של משחק כדורגל (מכבי חיפה נגד הפועל ת"א ככל
שהצלחתי להבין) ואני ידעתי שעליי להסתלק משם. מיהרתי לכיוון
הדלת, פתחתי אותה בבהילות ונכנסתי לארון. טיפשה שכמותי! בעוד
התוכי ממשיך ללהג ("השמיים כחולים, האווירה פסטורלית והמשחק
פשוט אינטרוספקטיבי"), שעטתי לכיוון היציאה, נתקלתי בקורה
הארורה ומעדתי בשנית.
"גו-ו-ו-ו-ול!" צווח התוכי.
"עצור!" נבח רובה דו קני שכוון ישר להיפוקמפוס שלי. הרטבתי את
התחתונים מרוב בהלה. זה ממש לא נעים לראות רובה ציד קצוץ קנה
מסתכל עליך מטווח אפס.
מצידו השני של הרובה ניצבה אישה מבוגרת, אשר נראתה בשנות
החמישים המאוחרות לחייה. בשיערה הלבן עוד ניכרו שרידים צהבהבים
דהויים, ובעיניה הנחושות ניכר שפורצים, ובייחוד פורצת נמוכה
ועלובה כמוני, לא עושים עליה רושם.
"מה את עושה כאן?" שאלה הזקנה באיום.
מה אני עושה כאן. שאלה טובה. גלגלי המוח שלי הסתובבו במהירות
מטורפת בנסיון נואש להמציא איזו מעשייה מתקבלת על הדעת.
"טעיתי בבית" נכשל הנסיון, "חשבתי שזה הבית שלי..."
הזקנה צמצמה את עיניה ונדה בראשה בתיעוב.
"גשי לפינה, רדי על הברכיים ושימי ידיים על הראש" פקדה.
צייתתי, ובעודי בוהה בקיר המתקלף שמעתי אותה מדברת עם מישהו
בטלפון. הייתי נפחדת מכדי לשים לב לתמליל השיחה, אבל משברי
המשפטים שקלטתי הבנתי שאורחת נוספת עומדת להצטרף אלינו.

האורחת הגיעה כעבור רבע שעה. עד להגעתה נותרתי כורעת על ברכיי
בפינת החדר, ידיי הכואבות מתוחות על ראשי המושפל, לא מעזה
להוציא הגה מפי. הזקנה שתקה גם היא. לא יכולתי לראותה, אך חשתי
במבטה משפד אותי מאחור. התחושה היתה מאד לא נעימה, ושמחתי
כשנשמעה הנקישה בדלת.
הזקנה ניגשה לפתוח. שמעתי ברכות שלום הדדיות, ולפתע ידעתי שזו
ההזדמנות שלי להמלט. קמתי על רגליי והתבוננתי בפראות על
סביבותיי. מצאתי! חציתי את החדר בריצה והנחתי יד על אדן
החלון...
"לאן את חושבת שאת הולכת?" דריכת רובה נשמעה. כך לפחות נדמה
היה לי, וזה הספיק כדי שארפה מהחלון ואסתובב באיטיות אל השובה
שלי, מכירה בתבוסתי.
"את לא רוצה להגיד שלום לאורחת שלנו?" שאלה הזקנה בחיוך
מעוות.
הבטתי באורחת. משהו בתווי פניה היה מוכר מאד. היא נראתה בשנות
הארבעים, עם שיער שחור ארוך, פנים לא יפות אך נעימות, משקפיים,
וקול שהייתי מוכנה להשמע ששמעתי בעבר, עוד בטרם אמרה עתה:
"שלום".
"שלום", מלמלתי בחזרה, לא מסוגלת לגרוע עין מפניה. הייתכן
שהיתה מורה שלי? גננת? המוכרת במכולת? הפקידה בבנק? אפשר
להשתגע במצב כזה.
"תתפשטי" קטע קולה היבש של הזקנה את נסיונות הזיהוי שלי.
"מה?" לא הייתי בטוחה ששמעתי היטב.
"תתפשטי" חזרה הזקנה על דבריה, "פשעת, ואת עומדת להענש על
כך".
זה ממש לא היה לעניין. אבל הרובה, הרובה...
התפשטתי. קנאה ריצדה בעיניי הזקנה עת סקרה את גופי הצעיר
והמתוח. חברתה רק הביטה בי בחיוך דק ושתקה. מה הן עומדות לעולל
לי?
בידיה של השחרחורת הופיע משום מקום שוט קטן וכואב למראה.    
"התכופפי וגעי בכפות רגלייך" ציוותה באותו קול חם ומוכר שלה.
התכופפתי, זוקרת את ישבני אל על.
"בת כמה את" שאלה השחרחורת.
"22" עניתי בשפל קול.
"תספרי יחד איתי" ציוותה, והניפה את שוטה.
"אחת!" זעקתי כאשר נחת השוט על עכוזי בצליפה מכאיבה.
"שתיים!" השוט שוב שרק, ושוב קרע בבשרי.
"שלוש... שבע... שתיים עשרה... שמונה עשרה..." ככל שהתקדמה
ההצלפה דעך קולי, והספירה שהחלה בצעקות כאב פראיות המשיכה
ביבבות מעוררות רחמים.
"עשרים ושתיים" גנחתי לבסוף, אסירת תודה על שנגמר הסיוט.
השחרחורת הורתה לי להשאר בתנוחה בה נמצאתי וחיטאה בעדינות את
פצעיי. נראה היה שהיא טובה בזה. אולי היתה אחות בית הספר?
"כרעי על ברכייך והקשיבי לי" כך הזקנה. כרעתי על ברכיי מולה,
משתדלת להתעלם מהבערה בישבני.
"זה היה העונש" אמרה, "עכשיו ודאי תרצי לפצות אותי על עוגמת
הנפש".
דווקא לא כל כך רציתי. אבל היתה לי הרגשה שהיא לא תתלהב אם
אומר לה זאת. שתקתי. חז"ל היו אומרים שאני חכמה.
"יש משהו קטן שאת יכולה לעשות למעננו" השחרחורת הגיחה מאחוריי
ונעמדה מולי. "אם תבצעי את המשימה לשביעות רצוננו, ניתן לך
ללכת".
"אם לא..." התרתה בי הזקנה, "נכונו לך כאבים גדולים לאין ערוך
מאלה שאת חווה עכשיו. אל תנסי אותנו".
לא האמנתי שזה קורה. בסך הכל הפריצה השנייה שלי בחיים ואני
נופלת לידיה של זקנה אלימה ומטורפת שרק אלוהים יודע מה היא
מסוגלת לעשות לי, ובהחלט כדאי שישמור את הידע הזה אצלו.
"מה אני יכולה לעשות בשבילך?" ניסיתי להשמע קשוחה ועניינית,
אבל זה קצת קשה כשהקול רועד.
"לא רחוק מכאן גר אדם ש... פג תוקפו" אמרה השחרחורת. "תפקידך
פשוט מאד: להוריד אותו מהמדפים."
"רצח?" מטאפורות היו הצד החזק שלי, "אתן רוצות שאבצע רצח?!"
"תקראי לזה איך שאת רוצה" אמרה הזקנה בעייפות, "העיקר שתעשי את
זה."
"לא בא בחשבון!" הזדעקתי, "אני פורצת, לא רוצחת!"
"אל תהיי כל כך דרמטית" השחרחורת דיברה בקול רך ומרגיע. "ואל
תחשבי על עצמך כעל רוצחת. אנחנו הרוצחות. את רק המכשיר. הכלי.
אם לא היית פה, היינו משתמשות בכלי אחר. המכשיר לעולם אינו אשם
במעשיו. תוכלי להאשים רובה על שהרגו באמצעותו?"
דבריה נראו הגיוניים להפליא בעיניי. ייתכן שהיתה זו השפעת
האיום המרומז בדבריה, או הכאב הצורב באחוריי, או העובדה שעדיין
רעדתי, ולא רק מקור. בכל אופן, חדלתי למחות, ורק שאלתי מדוע הן
רוצות במותו של הקורבן המיועד.
"סכסוך עסקי ישן" פטרה אותי השחרחורת בתשובה סתומה, והזקנה
אמרה שאני רשאית להתלבש.

כעבור חצי שעה של הליכה מאומצת הגענו אל היעד. בית דו קומתי,
בעל מראה מוזנח במקצת. הזקנה נתנה לי הנחיות אחרונות:
"הוא ישן בחדר השני משמאל בקומה השניה. אשתו לא בבית ולא צפויה
לחזור. תעשי את זה פשוט ונקי - כרית על הפרצוף, עד הסוף המר.
אני מעדיפה לא לצייד אותך בנשק מאיים יותר, ותסלחי לי על חוסר
האמון. אנחנו נחכה לך בקרבת מקום. תביאי לנו אוזן, או כל הוכחה
אחרת שתצליחי לחשוב עליה. ברגע שנשתכנע שהמשימה בוצעה כהלכה,
תהיי חופשיה לדרכך. ברור?"
בכלל לא היה ברור לי איך הגעתי למצב כזה. אבל לא שאלתי אותה.
במקום זה שאלתי את השאלה הטיפשית ביותר שיכולתי לשאול.
"איך אני נכנסת?"
השתיים בהו בי כמו במפגרת במשך דקה או שתיים עד שקלטתי.
"בהצלחה" לחשה השחרחורת, והן נעלמו בחשיכה.

לא התקשיתי עם המנעול. פתחתי בשקט את הדלת ונכנסתי פנימה,
יחפה. אפלה מוחלטת אפפה אותי. העדפתי לא להדליק אור וחיכיתי
מספר רגעים עד שהסתגלו עיניי לחושך. התבוננתי סביבי. לא יודעת
למה, אבל ציפיתי שיהיה משהו מיוחד בבית של נידון לרצח. משהו
שיסגיר את העובדה שאותו אדם ביצע בעברו איזה מעשה נורא עליו
הוא עומד לשלם. אך הסלון נראה רגיל לחלוטין, לפחות ככל שיכולתי
לראות.
התקדמתי בלאט, עקב בצד אגודל, נזהרת מאד שלא להקים כל רעש. גם
כך הייתי בטוחה ששקשקתי חזק מספיק בשביל להעיר מתים. למה אני
פחדנית כזו?
הנה המדרגות. טיפסתי בהן באיטיות, שולחת מבטים חרדים מעבר
לכתפי. חשכה ודממה, כשהן באות בצוותא, אין דבר מפחיד מהן
בעולם.
דלת שניה משמאל. סגורה. היא חרקה מעט כשפתחתי אותה, גורמת
לליבי לצנוח לתחתונים. נסוגתי למסדרון והמתנתי, מתפללת שהקורבן
בפוטנציה לא ייצא מהחדר ויהפוך אותי לקורבן בפועל.
זה לא קרה. לאחר זמן מה הרשיתי לעצמי להציץ פנימה. מיטה זוגית,
חציה השמאלי ריק, ועל חציה הימני שרועה ערימה מדובללת שנחרה
בקצב איטי ורגוע. זהו השלב המכריע. אסור לקפוא עכשיו.
התקרבתי בשקט אל המיטה, נטלתי את הכרית מהחצי השמאלי הריק
ומיקמתי את עצמי מעל האיש הישן, רגליי בצידי גופו. הסטתי את
מבטי מפניו. לא רציתי לדעת איך הוא נראה. אין סיכוי שהייתי
יכולה לבצע בו את זממי לאחר מכן.
נשמתי עמוק. למלאכה. עוד נשימה אחת של אומץ, והכרית נוחתת
בכבדות על פרצופו. בתחילה הוא עוד היה די מנומנם ונסיונות
המאבק שלו היו נרפים למדי. אט אט שבו אליו חושיו והוא החל
לפרפר בפראות ולנסות להדוף את הכרית ואותי מעליו. אני מצידי
נשענתי בכל כובד משקלי על הכרית, מנסה להתעלם מקולות ההמהום
שבקעו מתחתיה. נראה כי הקורבן לא ניחן בכוח פיזי רב. בחורה
דקיקה ושברירית שכמוני הכריעה אותו ללא תנאי. בהדרגה חדל
להאבק, ולבסוף גם קולו לא נשמע עוד. האם מת? כמה זמן צריך
ללחוץ כרית לפניו של מישהו עד שימות? המשכתי, ליתר בטחון.
"דודו?" קול נשי גבוה הדהד מלמטה.
אשתו! לעזאזל! מיששתי את ידו במהירות. לא הרגשתי דופק. מת.
הרפיתי ממנו והתחלתי לתור אחר כלי נשק.
ידעתי שאני חייבת לנטרל את אשתו בטרם תגלה את גופתו. לא יכולתי
לעזוב בלי הוכחה שביצעתי את המלאכה, ולא היה לי זמן להשיג
הוכחה כזאת. אשתו עלולה להבחין בי.
פתחתי מגירה אחר מגירה בחיפוש בהול אחר משהו שאוכל להכות בה
בעזרתו. לא מצאתי. גרביים, גופיות, ספרים... בכל רגע היא עלולה
לעלות במדרגות. אני קטנה וחלשה. הסיכוי שלי להתגבר עליה ללא
נשק אינו מבטיח במיוחד. חזיות... תחתונים... הנה! ידי מיששה
משהו קשה, כעין אלה. שלפתי אותו ובחנתי אותו. ויברטור. דודו
כנראה לא היה מן המשגלים הדגולים של דורנו. אבל בעיות הזוגיות
שלהם היו הדבר האחרון שעניין אותי עכשיו. אני צריכה נשק
נורמלי! פתחתי מגירה נוספת...
צעדים. היא החלה לעלות במדרגות. אין לי ברירה.
נטלתי את הויברטור וארבתי לה בפינת המסדרון. הייתי דמומה
לחלוטין. אפילו לא נשמתי. קולות פסיעותיה הלכו והתחזקו, וכך גם
הלמות ליבי. ייתכן מאד שאמות מהתקף לב בטרם אספיק לגעת בה.
מצד שני, ייתכן שלא. הנה היא מגיחה מולי. הסתערתי עליה בעוז
וחבטתי בראשה עם הויברטור בכל כוחי. האשה צנחה לרצפה, ואני
הכיתי בה עם נשקי המאולתר עוד פעמיים, עד שהייתי בטוחה שהיא
מעולפת. הרשיתי לעצמי לנשום שוב. גררתי אותה לתוך החדר הראשון
משמאל ונעלתי אותה בתוכו. השארתי איתה את הויברטור. היא תזדקק
לו עכשיו יותר מאי פעם.

בצעד כושל חזרתי לחדר השני משמאל. הלילה הזה בהחלט היה סוער
בהרבה משתכננתי. הייתי מותשת, פיזית ונפשית. כל מה שרציתי היה
לגמור עם העניין וללכת לישון, ולא היה אכפת לי יותר מה עליי
לעשות לשם כך. הייתי מוכנה אפילו לקחת אוזן מגופה.
הגופה נעלמה!
כמעט התעלפתי. האיש שחנקתי למוות במו ידיי פשוט התאייד. זה היה
יותר מדי בשבילי. התיישבתי על המיטה, יובש בגרוני. בא לי
לבכות. מה לעזאזל קורה פה? איפה הוא יכול להיות?
ייתכן שהאור בשירותים הצמודים לחדר עונה על השאלה. מסתבר שצריך
ללחוץ כרית לפניו של אדם די הרבה זמן כדי להרוג אותו.
מהשירותים בקע קול של הורדת מים באסלה. אין לי זמן למצוא נשק.
ברגע שהוא יוצא, עליי לתקוף.
ידית הדלת הסתובבה. הכנתי את עצמי לזינוק. הדלת נפתחה. פס אור
צהוב נמתח לאורך החדר, מופרע על ידי צלליתו הנמוכה של האיש
בפתח. זה עכשיו או לעולם לא. זינקתי לעברו בתנופה ובעטתי בחזהו
בכל כוחי. הוא הוטח לאחור והתמוטט כנגד קיר השירותים. נכנסתי
לשירותים בעקבותיו ובעטתי בראשו. הבעיטה הטיחה את ראשו אל
הקיר, והוא השתרע על הרצפה, המום. אני חייבת להרוג אותו. אני
צריכה נשק. שלחתי מבט חטוף על סביבותיי. אין נשק בנמצא. יהיה
עליי לאלתר.
במצבי במיואש, הוסרו כל המחסומים של תבונה והגיון שאי פעם
בורכתי בהם, אם בכלל. רק לגמור עם זה, לגמור עם זה... קמצתי
ידי לאגרוף והכיתי במראה בכל כוחי. היא התנפצה לרסיסים. רסיסים
חדים. תוך התעלמות מהכאב בידי המדממת, נטלתי רסיס ארוך ומחודד
וגהרתי מעל קורבני. הנפתי את פיסת הזכוכית הקטלנית בתנועת
דקירה, והבטתי בעיניו בפעם הראשונה והאחרונה.
רסיס הזכוכית נשמט מידי. פי נפער בתדהמה. הייתי משותקת
לחלוטין. כל שיכולתי לעשות היה לבהות בפניו. פניו המוכרות,
האהובות. לא היה כאן כל מקום לטעות בזיהוי. השיער השחור
המדובלל, העיניים הטובות, השפם המרשים...
דודו זר.
             
מראה פניה של האשה שחורת השיער צף בזכרוני. זקנה יותר, מרירה
יותר, קרה יותר משזכרתי... אבל זאת היא. זאת חייבת להיות היא.
לא רציתי להאמין, אבל ידעתי שאין כל אפשרות אחרת. אפי. אפי בן
ישראל הצליפה בי הלילה. אפי בן ישראל הסיתה אותי לרצח שותפה
משכבר הימים.
ואפי בן ישראל מצפה שאשוב אליה עם הוכחה למותו. הבטתי בו שנית,
וידעתי שאין שום סיכוי בעולם שאני אוכל אי פעם לפגוע בדודו
זר.
הוא החל להתאושש.
סייעתי לו להשען כנגד הקיר. הוא מצמץ והביט בי בעיניו הטובות.
"מי את?" שאל בקול רך, אותו קול שליטף את ילדותי, "מה את עושה
כאן?"
נפלתי על צווארו וסיפרתי לו הכל. על הפריצה וכשלונה, על אפי
ותוכניתה, על אשתו והויברטור. הכל. הוא שתק ממושכות לאחר
שסיימתי.
"בת כמה את?" שאל לבסוף.
"22" השבתי.
"למה ילדה חמודה כמוך פורצת לבתים של אחרים?"
"המשק בקאנטים ושכר הלימוד בשמיים."
"מה את לומדת?"
"קרימינולוגיה"
שוב שתיקה. דודו הפר אותה כעבור רגע או שניים: "אני מניח שזה
הזמן לקרוא למשטרה..."
"לא!", קראתי בבהלה, "הם ייקחו גם אותי..."
הוא נשך את שפתיו. ניכר בו שהוא מאמץ את מוחו כמיטב יכולתו.
"אני לא יכולה לחזור אליהן בידיים ריקות", ניסיתי לקרוא את
מחשבותיו. "הן יאכילו בי את התוכי".
דודו הניד בראשו וחייך בעצב.
"אם כך", אמר, "אני מניח שתיאלצי להרוג אותי."

צינת הלילה הכתה בי בעוז כאשר יצאתי אל הרחוב הקודר. מצונפת
ורועדת התקדמתי בצעד איטי ומהוסס, תרה אחר שולחותיי. הן לא
נראו בשטח, ועצביי המתוחים עמדו לפקוע בכל רגע. הזיות מתוקות
תקפו אותי: הנה אני, בפיג'מה מפוספסת, תחת שמיכת פוך, מכורבלת
עם דובי...
שרעפיי נקטעו באחת עת זרועות חסונות לפתו אותי מאחור וגררו
אותי בכוח לסמטה צדדית חשוכה. הוטלתי בגסות אל הקרקע, ולאורה
החיוור של מנורת רחוב גוססת הבחנתי בדמותה התמירה של אפי
מתנשאת מעליי. מצידה השני של הסימטה הגיחה הזקנה, מונעת ממני
אפשרות של בריחה.
"ובכן?" אפי היתה עניינית וישירה.
"בוצע" יישרתי קו עמה.
"הוכחות", היא הושיטה ידה וסייעה לי לעמוד.
שלחתי ידי לכיסי ודליתי ממנו מעטפה קטנה.
"תמונות", עניתי למבט החשדני שנשלח בי. פרשתי את התמונות על
הקרקע. אפי גחנה והביטה בהן בריכוז. דמותו של דודו נשקפה אליה,
שרוע על המיטה בפישוט איברים, ללא סימן חיים.
"לא הייתי מסוגלת להוריד אוזן", מלמלתי בהתנצלות, ממתינה
בנשימה עצורה למוצא פיה. היא שתקה למשך נצח או שניים.
"זה בסדר", אמרה לבסוף, וגלעד שלם צנח מעל ליבי. "יפה מאד".
"אז... אני משוחררת?", שאלתי בהיסוס.
אפי וידידתה החליפו מבטים.
"יש רק עוד דבר קטן שעלייך לעשות למעננו", לחשה הזקנה.
"מה?" שאלתי בשקט.
"למות", הפטירה הזקנה בשלווה, ובו ברגע הודקה רצועת בד גסה
לצווארי העדין, וידיים חזקות הצליבו את קצותיה מאחורי עורפי
ומשכו בעוצמה.
נאבקתי בכל כוחי, אך בסתר ליבי ידעתי שהמאבק אבוד. אפי היתה
חזקה מדי עבורי. כל שיכולתי לעשות היה לפרכס בחוסר אונים בעוד
החיים נשאבים מגופי. הזקנה בעטה בצלעותיי על מנת לרסן אותי,
ומשהמשכתי לפרפר הטילה אותי אפי על הקרקע והתיישבה על גבי,
מוסיפה לחנוק אותי באכזריות. לא נאבקתי עוד. שכבתי על בטני,
מנוטרלת לחלוטין, וחיכיתי לסוף. ידעתי שהוא קרוב. ריאותיי
חישבו להתפוצץ, ראייתי התערפלה, הצבעים דהו אט אט. העולם כולו
החל מרקד מולי...
מאז אותו רגע ועד היום, אין קול החביב עליי כמו הצליל אותו
משמיעה גיטרה בעת שהיא מתנפצת על גולגולת מופתעת.
אוויר מתוק מאין כמוהו הציף את ריאותיי. גמעתי אותו בשקיקה,
מתנשמת בתזזיתיות ככלבה מיוחמת. פרצי אנרגיה אדירים תקפו אותי,
ויכולתי ממש לחוש את האנזימים בגופי משתוללים. בפעם הראשונה
מאז גיל 6, האמנתי שאני מסוגלת לעוף ללא כנפיים או אל אס די.
אפי היתה שרועה חסרת הכרה לשמאלי, ומעליה, בשפם רוטט מזעם,
ניצב דודו זר. בידו אחז בשבריה של הגיטרה המפורסמת שאין לטעות
בה, פיסת נוסטלגיה שאיננה עוד.    
בהיתי בו בהלם מוחלט. היה זה אותו דודו זר אשר אמור היה להעלם
לעולמים בעוד אני מסיחה את דעתן של צמד המרצחות, בתקווה שעד
אשר יגלו שלא דובים ולא דודו, יהיה הוא כבר מחוץ לטווח פגיעתן.
דודו זר הנפלא, האמיץ, אשר הקריב את הגיטרה שלו, ואולי אגב כך
גם את חייו, למען פורצת חסרת ערך ששברה לו את המראה בשירותים.
דודו זר אשר ניטרל עד כה רק יריבה אחת מתוך שתיים.
"אני מקווה שאני מופיעה בצוואה", אמרה הזקנה בבוז.
"רוצי" פקד עליי דודו.
לא זזתי. לא יכולתי להפקירו שם לבד. הזקנה שלחה ידה אל בין
קפלי בגדיה, ולמרבה הזוועה שלפה משם אקדח מאיים למראה. בתנועה
מיומנת כיוונה אותו אל דודו וירתה. צרחתי. נדמה לי שגם דודו
צרח.
זינקתי על רגליי כנמרה והסתערתי עליה. היא חמקה ממני בזריזות
מופלאה לגילה ואני התנגשתי בקיר. מסוחררת, הסתובבתי לעברה
והכנתי עצמי לזינוק נוסף, אך נותרתי משותקת מול קנה האקדח אשר
פנה לכיווני.
בפעם המי יודע כמה הלילה, ניצבתי מול פני המוות, ונראה כי הפעם
המוות לא תיתן לי לחמוק מבין טפריה. הישרתי אליה את מבטי,
ולרגע פגשה התחינה שבעיניי את הרוע שבעיניה. ידעתי שגורלי
נחרץ.
"רוצי", גנח דודו, ידו האחת לופתת את כתפו שותתת הדם, והשנייה
מנחיתה את שארית הגיטרה על זרועה של הזקנה, קורעת את האקדח
מידה.
הזקנה זינקה לעבר הנשק בנהמה מתוסכלת, אך הקדמתי אותה. היא
הסתערה עליי בחמת זעם וחבטה בפרצופי. החבטה העיפה אותי מטר או
שניים לאחור ושיטחה אותי על גבי. בטשטוש מה כיוונתי את האקדח
לעבר דמותה המתקרבת ולחצתי על ההדק. דודו יילל בכאב. אני
פורצת, לא צלפת.
הזקנה הגיעה אליי ובעטה בי בין הרגליים. בעוד אני נאנקת שלחה
היא את ידה אל האקדח, אולם בשארית כוחותיי הטלתי אותו לכיוונו
של דודו, אשר צלל לעברו והרים אותו בו ברגע שהזקנה התרוממה על
רגליה ופנתה לכיוונו.
"רוצי!", נשף דודו לעברי. רגלו הפגועה בגדה בו והוא נאלץ להשען
על הקיר, אך ידו האוחזת באקדח היתה יציבה לחלוטין.
מתוך מחשבה שגם דודו הוא לא בדיוק ווילהלם טל, ניתרתי על רגליי
והתחלתי להתרחק בצעדים כושלים. לא רציתי לעזוב אותו שם, אבל גם
לא רציתי לחטוף כדור, וגם לא ממש רציתי לראות את המעיים של
הזקנה מקרוב. התקדמתי לאט, שולחת ללא הרף מבטים דאוגים אחורה.

בזווית העין ראיתי את אפי חוזרת להכרה. היא טלטלה את ראשה
ועצמה את עיניה, ומששבה ופתחה אותן התמקד בי מבטה. חיוך מרושע
הופיע על פניה, ואקדח מרושע הופיע בידה, פוער לועו למולי.
הטלתי עצמי על הקרקע ביללה מפוחדת.
אפי צחקה.  
"ר ו צ י !"
ירייה נשמעה.
רצתי. רצתי כפי שלא רצתי מימיי. לא עצרתי לשנייה, אפילו לא כדי
לשלוח מבט חטוף לאחור. רחובות וסימטאות התחלפו במהירות. בתים
וחצרות חלפו ביעף. טפיפות רגליי היחפות היו הצליל היחיד שקרע
את הלילה השקט. רצתי אל תוך הלילה.
איני יודעת כמה קילומטרים עברתי בטרם הכריעני הכאב הדוקרני בצד
גופי וצנחתי מתנשפת על ברכיי בשדה נטוש כלשהו. לא ידעתי היכן
אני או מה עליי לעשות. לא הייתי מסוגלת לחשוב. לא הייתי מסוגלת
לזוז. שכבתי על הקרקע באפיסת כוחות מוחלטת, ולפתע ,ללא כל
אזהרה מוקדמת, הוצפו עיניי דמעות. עד מהרה הטלטל גופי בבכי חסר
מעצורים. ייבבתי ללא שליטה. מאז שהייתי ילדה לא בכיתי כך.
הדמעות שטפו ממני את מאורעות הלילה, והוקל לי מאד לאחריהן.
ליאות מתוקה השתלטה עליי בשוכבי על האדמה התחוחה, נושמת נשימות
קצובות, רגועות. עצמתי את עיניי הלחות והתכרבלתי לתוך עצמי. אי
שם בחשיכה, תן בודד יילל לי שיר ערש.

לא ראיתי עוד את דודו זר. כשאזרתי עוז לעבור ליד ביתו כעבור
ימים מספר, קידם את פניי שלט גדול שהכריז "למכירה". נקשתי
בדלת. לא היתה תשובה. לא עלה בידי לגלות מה עלה בגורלו. אני
יכולה רק לקוות שהצליח להמלט ושהוא מאושר, היכן שלא יהיה. אני
מקווה שגם אשתו מאושרת, עם או בלי ויברטור.
בשבועות שלאחר אותו לילה שמרתי על פרופיל נמוך. לא היתה לי כל
דרך לדעת אם אפי וידידתה נמצאות בעקבותיי, ובחרתי שלא להסתכן.
כיוון שעודני חיה, אני מניחה שבחירתי היתה נכונה. משחלפו הימים
ודבר לא התרחש, פחתה בהדרגה הפרנואידיות שלי, ועמה גם זהירותי.
לבסוף אף העזתי לגשש סביב אותו בית ארור בו נתפסתי ועוניתי
וממנו נשלחתי לרצוח את גיבור ילדותי. הבית היה נטוש לחלוטין.
כל נסיונותיי לגלות מה אירע לאותה זקנה עלו בתוהו. גם על
עקבותיה של אפי בן ישראל לא הצלחתי להתחקות.    
הלילה ההוא נראה לי עתה כמו חלום רחוק או הזיה פרועה. כל
גיבוריו נעלמו ואינם, התאיידו כאילו לא היו מעולם. נותרתי רק
אני, פורצת קטנה, סנטימנטלית וילדותית, שהחליטה לחזור למוטב.