זה התחיל בהתפתלות. לאורך הכל. קצת יותר חזק פה, ושוב
התרופפות. למעשה, היתה זו התלבטות, כן- לא, האם זה באמת
נחוץ...? אבל התשובה היתה ידועה מראש, והיא ידעה אותה. אז היא
התחילה. אחד פה, ואחד שם. אחד ארוך, ואחד קצר. אחדים שטחיים
ואחדים דיממו.
מיים. שורף.
מגבת. שורף.
אויר. שורף.
התחושה הזאת, הנהדרת, זאת שהיא כל כך התגעגעה אליה.
בתוכה היה הרגשה מדהימה של סיפור, גאווה במעשה. למרות שקיים
הקול הקטן שחוזר ואומר- "מה עשית, מטומטמת?! ככה נכנעת ללחץ
להיות שונה? מקורית? מתוסבכת? אדיוטית, זה מה שאת. וחלשה."
"אני אולי חלשה", היא אמרה לקול, "אבל לפחות אני מסופקת"
ענה לה הקול- "לזה את קוראת סיפוק? את כנראה אינך יודעת סיפוק
מהו, מסיפוק לא נפגעים, ולא מדממים."
"אני אוהבת לדמם" היא אמרה לו בפתאומיות.
והוא שתק. לא היה לו מה להגיד. אז היא ניצחה. באמת שכן.
ותחושת הניצחון גברה על תחושת הסיפוק, עד שזו הרגישה מאויימת.
"אני עוד אחזור" אמרה תחושת הסיפוק, הלכה
                                   והותירה אחריה שלל צלקות.