הרגשת הריקנות שפעם באה רק בסופי שבוע התחילה לבוא לביקורים על
בסיס יומיומי.

הריקנות שבאה פעם לביקורים קצרים הייתה יכולה בקלות להפוך ליום
טוב כי הדבר הטוב הבא, אפילו הקטן ביותר, שהיה בא לחלוק איתי
את יופיו  זרע בי גרעיני אושר שצמחו בתוכי עד לגל הבא שיטביע.

עכשיו, אחרי שהתבגרתי, התגברה והתבגרה תחושת הריקנות.
דברים טובים לא באים אחריה והדבר היחיד שצומח בתוכי זו השגרה
שתחייב אישפוז ממושך אם דברים לא ישתנו ובקרוב.

פעם היה עם מי לחלוק את הבועה הזאת.
היום כולם כבר עזבו.

הידיעה שרגעים טובים צריכים להיכנס לתוך חיי לרגעים קטנים
הופכת לציפייה ממושכת וכך הנפילה לתהום חשוכה באה עוד לפני
שחוותי רגע קצר מהיופי שחשבתי שיכנס לחיי.

האנשים שיצאו מהבועה ידעו לפגוע באיברים הרגישים ביותר רגע
לפני שהם חרטו את דבריהם על האבן הקרובה ביותר שמצאו ואז זרקו
אותה ואת שאר אחיותיה על גבי.

תכננתי להשאיר הכל בתוכי אבל הכעס חייב לצאת ממני.
לא למדתי מעולם את הטכניקה להוציא הכל וברגעים שהזרם מתחיל
לפרוץ הוא יוצא במהירות ואדי החום שלו חוזרים אלי דרך נשימות
של מחנק.

דיברתי לעצמי כל כך הרבה והבטחתי כל כך הרבה תשובות.
חתמתי עם עצמי חוזים שהצלחתי לשבור ברגע שהעט נחתה על השולחן.

עכשיו טוב לי.
מחר רע.
מחר אני אברח.