[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נמאס לי שכולם אומרים לי שאני צריכה להמשיך הלאה.
אמרו לי כבר אלפי פעמים שדברים רעים קורים
שכולם נופלים ,ושכולם נשברים אבל אמרו גם שצריך לאסוף את
השברים להרים את הראש בגאווה ולהמשיך הלאה.

אני לא חושבת שנפלתי - אני הופלתי לרצפה!
וחלקיקי השברים שהתרסקתי אליהם גם הם נופצו ונרמסו ע"י אותו
האחד ששבר.

אבל איכשהו אספתי את הכל והדבקתי בסופר גלו של 3 שניות והכל
היה נראה דיי בסדר.

אבל בכל זאת כאב לי נורא וכשנמאס לכולם לשמוע כמה שאני מסכנה
הם אמרו לי שהזמן ירפה את כל הפצעים , שאין כמו הזמן לשכוח
כאבים.
הבטיחו לי שהכאב יעבור , כמו שהכל עובר..

ונכון שכבר לא כואב לי רק קצת עצוב לי
אבל מה שבאמת מפריע לי זה שריק לי בפנים.
ריק לי כי את האיבר הכי שברירי מכל, את הלב, לא רציתי להדביק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בפרך הוא מעביד
אותי, בפרך.




פועלו של בועז
רימר


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/4/02 2:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ונוס העיר הגדולה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה