לא, אני לא יכולה להמשיך עם זה. המוח שלי פשוט לא מפסיק
לעבוד..
ראיתי שהשעה 3 בדיוק ובחוץ הייתה דממה. זה מה שקורה שגרים
במקום שומם. לא מכונית, אף צעד. החתולים אפילו לא יללו.
יצאתי מהמיטה והתלבשתי. סגרתי את החזיה, שמתי חולצה שחורה
ארוכה ואת הג'ינס האהוב עלי. לקחתי שני מסטיקים ונעלתי כפכפים.
הכל בחיפוף, אין לי כח להתארגן או להשקיע קצת בעצמי. הרמתי את
השפופרת וחייגתי למוניות. תוך 5 דקות הגיעה המונית ולקחה אותי
לתל אביב. בדרך ניסיתי שלא להוציא את הסכין מהתיק שלי. ניסיתי
לשמור אותה עמוק בפנים ולהוציא את המחשבות של החושך והקור
ממני. נאבקתי, רק דמיינתי איך הוא יראה אחרי  כל כך הרבה זמן
שלא ראיתי אותו. ניסיתי להיזכר בחדר שלו, בכלב שלו, בכל פרט
בבית שלו...
אני מכירה אותו מהמוסד, גם הוא היה "אובדני". גם לו היו את
התסביכים עם הפסיכולוגים. אבל שנינו עשינו החלטה שנשחק את
המשחק. הצלחנו ללכת לפני המהלכים שלהם ויצאנו ביחד.

שילמתי למונית את הסכום שעבר בקלות את המאה ויצאתי מהמונית.
בלי היסוס, עליתי לדירה שלו. לא רציתי להעיר את שאר המשפחה אז
לקחתי את המפתח שהם מחביאים מתחת לעציץ ונכנסתי. כמו שזכרתי,
הם גם הפעם שכחו להדליק את האזעקה.
נכנסתי לחדר שלו ורק הכלב שלו שכב על המיטה. הוא כישכש בזנב
כשהבין שזאת אני. הדלקתי את האור.
החדר שלו  היה מסודר, יותר מדי מסודר. הכל היה מונח בדיוק
במקום ובמדף, במקום קליעים ואוסף הסכינים שלו, היו תמונות שלו.
כולן במסגרות שחורות. לא הבנתי בדיוק מה גרם לו לעשות את
השינוי הזה. המשכתי להסתכל עוד קצת על המדפים והשולחן שלו.
כשהסתובבתי ראיתי שעל כל הקיר שמאחורי המיטה כתובים דברים.
המון ציורים, לא שלו. את הציורים שלו אני מכירה... התחלתי
לקרוא מה אנשים אחרים כתבו לו.
"אנחנו מתגעגעים אליך, לא נשכח אותך, למה?" הכל משפטים ושאלות.
כתבו לו הספדים פרטיים על הקיר.
לא האמנתי לזה, ניסיתי להכחיש, אולי זאת בדיחה ממש גרועה, או
שאני חולמת...
לא יכול להיות שהוא עשה את זה! לא יכול להיות שהוא עשה את החתך
האחרון! והוא היחיד שהציל אותי מעצמי, היחיד שגרם לי לזרוק את
הסכין...
לקחתי עיפרון וניגשתי לקיר.
"באתי בלילה לראות את אהובי, לפגוש את מי שמציל אותי מעצמי.
לקבל חיבוק. ומה שפגשתי היו זיכרונות. זיכרונות של אחרים ממך.
עכשיו כבר אין מי שיחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר. עכשיו אין מי
שירגיע אותי באמצע הלילה. ואם אתה הלכת אז גם אני ילך ויבצע את
הצעד האחרון לחתך הסופי.
"It's just the last step before the finel cut"

עכשיו אני בסיוט הזה שוב פעם. חשבתי שיצאתי מהמעגל ומסתבר שרק
נכנסתי אליו והפעם בסחרור מהיר יותר.
זה לא היה הצעד האחרון, עדיין לא. זה היה עוד שלב ביניים.
אבל הרי עד שמצליחים לעשות משהו בסדר צריך לנסות שוב ושוב...




גירסה שונה לחיבוק