לא, אני לא יכולה להמשיך עם זה. המוח שלי פשוט לא מפסיק
לעבוד..
ראיתי שהשעה 3 בדיוק ובחוץ הייתה דממה. זה מה שקורה שגרים
במקום שומם. לא מכונית, אף צעד. החתולים אפילו לא יללו.
יצאתי מהמיטה והתלבשתי. סגרתי את החזיה, שמתי חולצה שחורה
ארוכה ואת הג'ינס האהוב עלי. לקחתי שני מסטיקים ונעלתי כפכפים.
הכל בחיפוף, אין לי כוח להתארגן או להשקיע קצת בעצמי. הרמתי את
השפופרת וחייגתי למוניות. תוך 5 דקות הגיעה המונית ולקחה אותי
לתל אביב. בדרך ניסיתי שלא להוציא את הסכין מהתיק שלי. ניסיתי
לשמור אותה עמוק בפנים ולהוציא את המחשבות של החושך והקור
ממני. נאבקתי, רק דמיינתי איך הוא יראה אחרי כל כך זמן שלא
ראיתי אותו. ניסיתי להיזכר בחדר שלו, בכלב שלו, בכל פרט בבית
שלו...

שילמתי למונית את הסכום שעבר בקלות את המאה ויצאתי מהמונית.
בלי היסוס, עליתי לדירה שלו. לא רציתי להעיר את שאר המשפחה אז
לקחתי את המפתח שהם מחביאים מתחת לעציץ ונכנסתי. כמו שזכרתי,
הם גם הפעם שכחו להדליק את האזעקה.
נכנסתי לחדר שלו, הוא היה ער, הקשיב ליהודים בחושך ושיחק עם
הכלב שלו.
הוא הסתכל עלי, ניסה להבין מה עובר לי בראש. ולקחו לו כמה
שניות להבין. הוא תמיד הבין, תמיד ידע מה קורה איתי, על מה אני
חושבת. הוא חיכה שאני יעשה את הצעד הראשון, ואכן זה מה שעשיתי.

הסתכלתי עליו לכמה רגעים, ניגשתי אליו, נפלתי על הברכיים
ופרצתי בבכי.
כמובן שהוא ידע מה לעשות. הוא ליטף לי את השיער בעדינות והרים
לי את הפנים, כדי שיראה אותי. הסתכלתי אליו, בפרצוף של כלב
עזוב, אני מתארת לעצמי שנראיתי כל כך פתטית באותו רגע. קמתי.
הוא נשכב על המיטה הזוגית שלו וסימן לי לבוא. נשכבתי לידו, הוא
שוכב על הצד ואני כמותו, פנים מול פנים. הוא חייך אלי.
"זה לא נסיעה ארוכה מדי רק בשביל לקבל חיבוק?" עד עכשיו הוא
כבר החליש את המוסיקה והכלב שלו ירד מהמיטה.
"תספרי לי מה קורה איתך. לא ראיתי אותך כמה חודשים וככה את
נראית?"
ניסיתי לעצור את הדמעות. הוא לקח לי את הידיים וסובב אותן כדי
לראות את פרקי היד. הוא ראה את החתכים החדשים. בשבילי הם יחסית
ישנים, מלפני תשעה ימים. הוא קם ולקח את התיק. הוא לא מצא את
הסכין שהייתה מוחבאת עכשיו במעיל שלי.
"איפה היא?!"
השפלתי את הראש למטה.
"תפסיקי עם זה! תפסיקי לעשות את זה לעצמך!"
עכשיו גם העיניים שלו היו אדומות.
"ומה איתך? מה זאת השריטה הענקית שיש לך על הצוואר?"
זרקתי את הסכין לכיוון הדלת.
הוא נשכב על המיטה, על הפנים לתקרה. הזדחלתי אליו והנחתי את
ראשי על החזה שלו. הוא שם את היד שלו סביבי ובכה יחד איתי.
"זה לא קצת רחוק מדי בשביל חיבוק, זה אף פעם לא רחוק מדי
בשבילך". לחשתי לו בקול חנוק מדמעות.
נשארנו ככה, מחובקים, עד שנרדמנו. בעשר אמא שלו העירה אותנו כי
היא חשבה שישנו יותר מדי. ההורים שלי התקשרו כדי לבדוק שהכל
בסדר. השארתי להם פתק עם מספר הטלפון שלו. בבוקר אכלנו משהו
והלכנו לטייל קצת עם הכלב שלו בפארק הקרוב.

השעה הייתה שלוש ושבע עשרה דקות. לקחו לי 17 דקות לראות מה היה
קורה אם...
אבל אין לי אף אחד כזה והרגליים שלי עייפות מדי בשביל לצאת
במונית לת"א באמצע הלילה.
לא, אני חושבת שאני ימשיך לשחק לי עם הזכוכיות שלי ולשמוע עוד
דיסק עצוב, מינורי...
אבל מה אני לא אעשה בשביל לקבל חיבוק?




לסיפור גרסה נוספת בשם החתך האחרון:
http://stage.co.il/Stories/109076