[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אפשר להגיד שאני מכירה את יעל מאז שאני מכירה את עצמי. תמיד
היינו יחד- יעל ומאיה. לדוגמה, בגן, כשמישהו הרביץ לי תמיד יעל
החזירה לו, כי היא הייתה הילדה הכי חזקה בגן. וביסודי, תמיד
ריכזנו סביבנו את הבנות. לצופים מהצד זה היה נראה קשר חד צדדי-
של שליטה ושולטת, כאילו יעל הייתה תלויה בי או משהו. נכון, אני
מסכימה שזו אני שסידרתי לה את הדייטים, שהבאתי לה הזמנות לכל
המסיבות השוות וכשכל הבנות כעסו עליה אז אני הרגעתי אותן
והחזרתי אותה בחזרה לחברה. אבל היא העניקה לי כל כך הרבה, שזה
מעבר למילים. היא העניקה לי אהבה, חום, וידיעה שתמיד יש לי לאן
להגיע כשאני פגועה. היא הראשונה שהבנתי אצלה שלא צריך לדבר כדי
להבין. בילינו כל כך הרבה שעות משותפות בשתיקה. בהייה בעיני
השקד שלה, שממבט ראשון נראות זוהרות למרחקים אבל אם מסתכלים
קצת יותר עמוק, תמיד רואים את הכאב. כאב שתמיד ניסיתי לפענח
מהו, מאין הוא בא, מה בסיסו. כשחיבקתי אותה תמיד הרגשתי בכל
סנטימטר בגופה את הכמיהה לרכות, לאהבה, לחום. לליטופים רכים של
השיער וללחישות אמהיות מרגיעות באוזן. לנגיעות קלות בלחיים,
סתם ככה, כי בא, ולנשיקה על מקום שכואב. תמיד שאלתי: "הכל
בסדר?", והיא, חמודה מתמיד, העלתה על פניה את החיוך הביישני
ואמרה: "בסדר ואפילו גמור!". בכיתה ט' רבנו. לא סתם מדון של
שתי בנות עשרה רגילות, אלא ריב רציני. כזה עם פגיעות ממש
מעליבות, עם חשיפת סודות. ריב מגעיל, שעכשיו כשאני חושבת עליו,
הוא מעורר בי בחילה. לא דיברנו חודש שלם. חודש שלם בלי חברה
אמיתית. חודש שלם של לחזור יום יום הביתה ולבכות שעות ארוכות.
לבכות עד שנרדמים. השלמנו בשיחה ארוכה ובעיקר אמיתית. שעות על
שעות של ישיבה בחדרי, שתיית מילקשייק בננה ודיבורים על העבר.
באותה שיחה עמוקה, גיליתי את מקור הכאב. היא לחשה לי בסודי
סודות, והשביעה אותי שלא לגלות. אני פרצתי בבכי כששמעתי מה
קורה לה בבית כל יום. כשאני בוכה, אוכלת אוכל של אמא והולכת
לישון מוקדם, יעלי סובלת. ממש ממש סובלת.
אחרי אותה פתיחת לב נהיינו ממש קרובות. היינו החברות הכי
טובות, לאן שלא נלך. היינו קשורות בגורלנו לעד, באש ובמים, על
כל מה שלא יקרה. ימים שלמים אחרי הלימודים היינו באות לביתי,
מדברות, ובעיניים דומעות היא הייתה מספרת לי עוד. ועוד. הייתי
בוכה יחד איתה המון זמן. המון. הייתי מנסה לשכנע אותה לגלות
למישהו, לדבר על זה. היא אמרה שאני מספיקה לה ושהיא לא רוצה
לגרום למשהו שהיא תתחרט עליו. היא אהבה את אביה, אבל לא סבלה
את מה שהוא עשה לה, ואת הסבל שהוא גרם לה. היא חשבה על אמה,
שתיאלץ לחיות בלי גבר תומך ובלי מקור פרנסה, אם הוא יוכנס
לכלא. יעלי עמדה בדיוק בין הסדן לפטיש. כל דבר שלא תעשה, לאן
שלא תזוז, תהיה תוצאה רעה על מישהו שהיא אוהבת. היא העדיפה כבר
להישאר במקומה. ולסבול. לסבול הרבה.
הקץ לסבל הגיע ב23.8.1998. אני אזכור לעד את התאריך, את היום
הארוך ביותר בחיי. היה זה יום שישי, יום מיוחד בשבילי ובשביל
יעלי. במהלך השנים סיגלנו לעצמנו מנהג, כל יום שישי בשעה חמש
לבוא לחוף הים, לערוך פיקניק, לרחוץ בים כשהעונה מתאימה או
להסתכל על הגלים כשסוער, ולטבוע בחול החמים. ימי שישי תמיד
עברו עליי בציפייה לבילוי המשותף. היה זה הכיף השבועי שלי ושל
יעל. באותו יום שישי כבר התארגנתי. לבשתי בגד-ים ומעל בגדי
חוף, לקחתי בסלסלה מעוטרת בקבוק לימונדה, סנדוויצ'ים ועוגיות
שאני אפיתי בעצמי, במיוחד כדי שיעלי תשמח. הכנסתי לתיק קרם
הגנה, ארנק ופלאפון ויצאתי ברגליים יחפות למקום הקבוע שלי ושל
יעל. הגעתי לשם ופרשתי על החול את השמיכה, ועליה ערכתי יפה את
האוכל. הבטתי בגלים המתנפצים על המזח ותהיתי למה יעל מאחרת.
העליתי בראשי כמה תסריטים, חלקם טובים, רובם רעים, ואחדים מהם
דמיוניים בהחלט. הבטתי בשעון והחלטתי לחכות עוד קצת. הפלאפון
צלצל, וזיהה שהשיחה מהמספר של יעל בבית. עניתי לפלאפון:
"מתוקה, איפה את? למה לא הודעת לי שאת לא תבואי?". בצד השני
הייתה שתיקה, ואז קול של גבר הגיב: "מאיה?". מייד זיהיתי שזה
אבא של יעל. הוספתי לקולי טון רוגז משהו ושאלתי: "כן, יוסי?".
קולו רעד במקצת: "אמממ... מאיה... רציתי להגיד לך שיעל...
התאבדה היום...". שמטתי את הטלפון בבהלה. לא. זה לא יכול
לקרות. הדמעות המלוחות החלו לזלוג על פניי כמו נהר בלי סכר. לא
יכול להיות. הדמעות החמות הגיעו לפי, והרגשתי את טעמן המלוח על
לשוני. טעם הצער, טעם הסבל שיעל ידעה כה טוב. יעל? יעלי שלי?
מתה?
הלוואי שכל זה היה רק חלום. אני כל כך מתגעגעת אלייך, יעלי.
אני יודעת שאת נמצאת במקום טוב יותר, שבוודאי מתאים למלאכים
כמוך, אבל בכל זאת, אני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת, יעלי. אני
אוהבת אותך, יעלי, תמיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השעמום גורם
לאדם לפרוץ
בשאלות שהיה
שואל את עצמו
ממילא...


אדם משועמם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/9/01 14:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדריאן וויאט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה