זה לא ברור לי למה אחרי שמסרבים למישהו הוא הופך להיות כזה
עוין ושונא... כאילו פתאום היופי שהוא ראה בך וכל הדברים
הקטנים האלה שאת עושה שהוא כל כך אהב כשהוא רצה להיות אתך, לא
היו אף פעם, כאילו הפכת לאדם אחר ברגע שאמרת לו שאת רוצה להיות
עם מישהו אחר.
אף פעם לא רציתי מישהו באמת אבל היו הרבה שחשבתי שרציתי,
לפעמים גם יצא לי להיות עם כמה מהם אבל בכל הפעמים לא יכלתי
למנוע מקול קטן שאמר לי שאני לא מרוצה, להתגבר ולהפסיק את הקשר
בשלב כל כך מוקדם, ולגביי אלה שלא יצא לי להיות אתם-זה לא
הפריע לי יותר מידיי, לא כמו שזה היה אמור להפריע לי אם באמת
הייתי רוצה אותם.
...והיה את שחר, הוא שינה את כל הדפוס, הוא זה שהעמיד אותי על
טעותי, על טעויותיי.
אותו באמת אהבתי, הכרתי אותו מספיק זמן בשביל שהקול הקטן יתחיל
לעשות רעש, אבל הקול שתק, כי הייתי מרוצה... הייתי באמת שמחה
אתו, זאת לא הייתי שמחה רגילה על פני השטח, זה היה עמוק.
פתאום הבנתי את הכוונה של השירים שתמיד זלזלתי בחוסר המקוריות
של הכותבים אותם, את כל השורות על כמה רע אחד בלי השני, על
הגעגוע, על החלומות שחולמים ועל הדברים שמרגישים.
אהבתי בו כל דבר קטן, כל פגם, כל חיוך, את העיניים החומות שלו,
את הלסת שקצת בלטה הצידה, את האף שלא בדיוק סלד, את העובדה
שהוא שנא שבכלל שמתי לב לכל הדברים האלה... אבל הכי אהבתי את
התמימות האופטימיסטית שלו, שאיכשהו מעורבת בעצב בגלל כל כך
הרבה דברים שלא הצליחו לו בחיים, ומכל האנשים שהכרתי והכירו
אותו, לא היה אחד שיכל להתנגד לקסם שלו, הוא כבש את כולם.
הצטערתי על שעות שלא היינו יחד ואת השעות שבהן כן היינו יחד
הקדשנו רק אחד לשני, בלי מחשב ובלי גיטרות ברקע, וזה נראה
כאילו אף אחד לא יודע כמה כיף לנו לבד, ואולי זה עדיף כי אם הם
היו יודעים הם אף פעם לא היו רוצים להיות אתנו.
כל הזמן הזה, אפילו לא היינו חברים, פשוט שני אנשים שאוהבים
אחד את השני אהבה של ילדים, בלי אינטרסים, בלי מחויבות ובלי
קשר לנוחיות.
הוא השתדל תמיד להיות גלוי איתי ולספר לי גם את הדברים שקשה לו
לספר, כי הוא ידע שזה חשוב לי להכיר אותו כמה שיותר, הוא סיפר
לי על מישהי מהכיתה שלו שהוא אמר לה שהוא רוצה להיות אתה, אבל
היא נתנה לו תירוץ אידיוטי למה היא לא חושבת שזה ילך, וזה באמת
תסכל אותו כי הוא באמת רצה להיות אתה.
אני לא בטוחה לאיזה כיוון מחשבה נטיתי יותר, אם זה כמה שהיא
טיפשה שהיא לא ראתה על מה היא וויתרה, או אם זה כמה שזה לא
בסדר שרק עכשיו אני שומעת על זה, או שאולי כעסתי בכלל על
העובדה שאני אמורה לנחם אותו, כי הוא באמת הרגיש רע, ולהתעלם
ממה שאני מרגישה עכשיו.
בכל מקרה, הייתי חייבת לצאת מהבית שלו...
כל היום שאחרי לא יכלתי להפסיק לחשוב על זה, מה זה באמת משנה?
הוא עדיין אוהב אותי ואני עדיין אוהבת אותו, אז למה, למרות
ניסיונותיי הכנים, אני לא מצליחה להפסיק לכעוס עליו בכזאת
הפגנתיות?
הפכתי להיות עוינת ושונאת, כאילו פתאום היופי שראיתי בו וכל
הדברים הקטנים האלה שהוא עשה שכל כך אהבתי כשרציתי להיות אתו,
לא היו אף פעם, כאילו הוא הפך לאדם אחר ברגע שהוא אמר לי שהוא
רוצה מישהי אחרת.