אני רוצה לצאת.
מתוך הראש הזה שלי, ולעוף. אבל כל פעם שאני מביט במראה, אני לא
מזהה את עצמי, אלא רק עיניים עצובות והבעה של בכי, כלום לא
יוצא וגם לא יצא' ואני כל כך רוצה עד שבא לי לא לזוז ולא לנוע
ולהישאר במקום עד שזה ייסתדר, אולי לישון ולהתעורר כשהכל בסדר,
אבל עדיין אני לא רוצה להחמיץ כלום.
קשה לי לאהוב, בעיקר אותה, והלב זועק והראש מבין ושניהם לא
מתווכחים, הם מבינים אחד את השני, בנימה עצובה שכזו. הם
מוותרים אחד לאחר, זה מסכים עם האהבה שלו וההוא מסכים עם
הריאליות של השני, והתוצאה עצבות, לא ריקה, מלאה, הגוף מלא אבל
בדיוק עד קצת מתחת לקצה, לא מספיק בשביל להתפרץ ולא מספיק
בשביל להירגע ולהישכח, ואני רוצה להישכח, ולהתפזר על הים על
החול, להתפזר ולהתפרק ברוח לאלפי חתיכות ולשמש אדומה ולא
להסתכל מאחור. לא לדבר, אין טעם, הרי אני מבין את עצמי' ויותר
מזה לא צריך. אין מישהו אחר שצריך להסביר לו.

קשה לכתוב כשאתה אוהב. בגלל זה אני מעדיף לנגן.
המילים פונות למוח, והמוסיקה לרגש. בגלל זה אני מעדיף לשיר.
קשה להיות מאוהב. ואני רוצה לקפוץ , ונמאס לי מרגש, נמאס לי
ממטפורות ודימויים ומשטויות. אני מייחל רק לנשיקה מושלמת,
אחת.
גם נמאס לי מרומנטיקה, וקיטש.

קשה לכתוב כשאתה עצוב, ואתה לא יכול להביט בעצמך ואתה מלטף את
עצמך ומדמיין שזו היא, כשאתה רוצה את החיבוק הזה ואין מי שייתן
לך, והכל יוצא קטעים קטעים ושום דבר לא שלם.

ואני חושב עליה, ואני יודע שהיא חושבת עליי, ושנינו מבינים,
אבל מה?
הכל מתהפך ומשתנה, ומסתובב, ואני רוצה להתעורר אבל אני ישן,
והכל נשמע לי כמו נעימה תקועה שחוזרת על עצמה, ואני נראה לעצמי
כמו פסקול, רק ליווי לדבר העיקרי, ואני כל כך מבולבל עד שאני
אוהב ואני כל כך אוהב עד שאני שונא, ואני מבין את זה, וזה
בסדר, כי לא צריך שעוד מישהו יבין, אבל אני כל כך מבולבל עד
שאני אוהב וכל כך אוהב עד שאני שונא, וזה מעציב אותי, והעצבות
מבלבלת אותי. ואני רוצה לכתוב אבל אני לא מצליח ואני רק רוצה
להתעורר בשביל שאוכל להירדם שוב.
אז אני מביט בעצמי, ואני רואה כלום, הרבה כלום, שחור גדול,
ריק, בלי ניצוץ של אור, והשחור הזה מושך אותי פנימה ומטביע
אותי, עד שאני נתקע בין עצמי לעצמי באיזון מתסכל. בלי האפשרות
לבחור לאן ליפול. אני מתנדנד.

בוקר, עננים, טיפות גשם, עליי השלכת, צעד אחר צעד.