בשעות אלה של אחר צהריים שזוף, יושבים להם עשרות אנשים חסרי
פנים על החוף הצהוב, מתעלסים, משחקים במטקות, או סתם מציצים
במחשופים. במרחק כמה קילומטרים, בדירה דרומית בה הטחב לעוס,
יושבים שני גברים, אחד סיני, אחד ירוק עיניים, ומלהגים להם
בטקס הקבוע של אחר צהריים קייצי. הם מלהגים מפה על שם, הוזים,
נתלים במקורות עלומים, חסרי אמצעים. מקור אחד, מספרת השמועה,
ישב בבית קפה ניו יורקי קטן, וצפה בעוברים ושבים שברחוב, מבעד
לויטרינה מהוהה, מעוטרת צבעי פסטל בשוליה. רגע אחד ראה אותו
מקור עלום בחורות רזות, זגוגיות מבט, חולפות בזריזות, וברגע
אחר, היה עד לתאונת דרכים מחרידה, ממש מטרים ספורים ממנו, על
גבול המדרכה-כביש. קפץ המקור להגיש עזרה. "הייתי חובש בגבעתי"
אמר לכל מי שהסכים להקשיב, אך שניה אחרי ששלף את התחבושת
האישית שנשא דרך קבע בכיסו, קם פתאום הנדרס, אמר "לא תודה",
ונבלע במהירות בסמטה הסמוכה. המקור, המום מההישרדות המופלאה,
השתנק לרגע, ועוד לפני שהספיק לשחרר את האוויר שהצטבר בבית
החזה, מצא את עצמו עומד בין שני שוטרים גברתנים, שהיו עסוקים
כבר בכבילת ידיו לאזיקים. "אתה עצור באשמת גניבת ציוד צבאי,
לפי חוק פדרלי 35286/33" אמרו לו. בתחנת המשטרה, עשה שיחת
טלפון אחת, לחבר טוב מהצבא. חבר טוב, מפקד בגבעתי. גר בשדרות
קק"ל הישנות בתל אביב. "תגיד להם", אמר המקור, "תגיד להם
שהתחבושת היא חלק מהסיוע". אז הוא אמר להם- והם שיחררו. שעה
אחר כך, הוא רץ כבר לסוכנויות הידיעות, וההמשך ידוע. הסיני
הסתכל על ירוק העיניים, לא מבין למה לעזאזל היה צריך לשמוע את
הסיפור המשעמם, אך לפני שהוציא מילה, השתיק אותו האיש הירוק,
וסימן לו להקשיב. בקומה מתחת, ניגן טומאי, הבן של השכנים,
בתופים. בום, בום, טם, טם. בצ'וקאווה, כפר סיני קטן, באמצע
מלחמת העולם השניה, צעד סבו של הסיני בין ההריסות, ושבר את
הראש בשאלה "איך הגיע לכאן ההרס, המלחמה הרי מתנהלת באירופה?"
בנו הצעיר, אביו של הסיני, היה עסוק באותם ימים בלימודי התואר
הראשון בכלכלה באוניברסיטת בייג'ין. מארקס כיכב בשיעורים,
והמלחמה נראתה רחוקה כל כך, עד שנפל הפגז הראשון בכיכר
האוניברסיטה. בנו של הסיני הזקן עמד מול ההריסות, שבר את הראש
בשאלה "איך לעזאזל הגיע לכאן ההרס. המלחמה הרי מתנהלת
באירופה?!", והמשיך ללמוד בלי לחשוב על תשובה מספקת. על חוף
הים, בשעת הצהריים הקייצית, אנשים מתעלסים, משחקים במטקות,
ומציצים במחשופים. ראומה, מתמסרת של סינים, הולכת על שפת המים,
מחפשת סיני קטן לארוחת ערב. טורקי קטן תפס אותה, ונתן לה כדור
מרץ. אחרי שבלעה, באו ההזיות, ואנשים בחוף ראו לראומה. היא
אפילו לא ידעה. היא המשיכה ללכת, והגיעה כך, ערומה למחצה,
לרחוב הסואן הצמוד לים- הריביירה אלק של העיר המטונפת. הגיעה
למרכז הארצי ללימודי קבלה, ונכנסה פנימה בלי שום סיבה הנראית
לעין ובלי שום התחשבות ברגשות הציבור. ישבה, למדה, קיבלה את
החומר לשיעור הבא, ויצאה בריצה לאחר שהבינה את מצבה המביך.
מתמסרת קטנה של סינים, בטח שזה יקרה לה. הסיני בדירה הטחובה,
קם, אמר שלום, ונעלם אל הרחוב. בדרך פגש בבחורה אחת, מוזרה
משהו, חצי ערומה. כשראתה היא אותו, שאלה ישר "אתה סיני?",
ומשענה בחיוב, גררה אותו לדירתה, ולימדה אותו כמה תרגילים
באקרובטיקה מעשית ליום יום.