הוא שוב פעם התיישב לכתוב. הדליק מנורה, חידד עפרון, כירסם את
קצהו האכול ונתן כמה נקודות שחורות בנייר. התבונן בנקודות
וחשב: "על מה לכתוב?! נו באמת, כל-כך הרבה נושאים וזאת לא הפעם
הראשונה שאני כותב הרי. בינגו! על סיפור אהבה מרתק בשנות ה40-,
כן, עם המאפיה האיטלקית... או הרוסית?... רגע, זה כבר באמת
נדוש, לי אין מספיק כשרון להמציא משהו חדש בקטע, לא שמיצו את
הכל, אני בטוח... אבל בכל זאת, זה בטוח לא יהיה משהו מיוחד.
ואם נשים אותם באי בודד? נעשה אותו נוכל שלא רוצה להתאהב
ולהרגיש מחויב... בא לי לישון... הדבר היחיד שנותר הוא לשים
אותם באיזה חדר סגור ואטום, והם הולכים למות, והם הרגישו משהו
אחד כלפי השני כבר לפני-כן, והוא כבר אז רצה לומר לה שהוא
אוהב... שוקולד כן, כן... נו! יאללה! הממ... לא שאני מאמין, אז
למה אני משתמש במילה הזו... ועוד בערבית? אולי זה נושא
לסיפור?! כן, ספר מדעי על "למה...", "למה..." למה מה?! או
קי... ספר מדעי, כן... הממ... לא! ספר פילוסופי על משמעות ה...
נו כמובן החיים, לא כמו השטויות האלה על האהבה! בגדול ובנוצץ,
כמו הכותרות האלה "24 שעות ביממה"... חה-חה-חה... ואתה עצמך
רוצה לומר שכבר מצאת את משמעות החיים? אתה שגומר מקרר מלא תוך
יום בזמן שיושב מול הטלוויזיה, מעביר ערוצים כל שנייה וכבר
מוכן להסתכל אופרות סבון, שהדמעות זולגות עוד מהחשיבה על "איך
הם יכלו לכתוב כזה דבר?" ו-"יש אנשים שבאמת מסתכלים את זה", כי
המצב עד כדי כך חמור שאין מה לראות, אין מה לעשות בבית ועוד
יותר חמור, כולם שחכו שאתה קיים בכלל... אויש! נו אתה לא עד
כדי כך אידיוט! גם יוצא ך לעזור מידי פעם לאנשים... ולחיות
המחמד שלך... כן, כן. 24 שעות ביממה... אוכל לחתולים, ניקוי
האקווריום, קשירת הרצועות לחתולים שלא יאכלו את הדגים
המטומטמים (מגזים כמובן) והאימא הצועקת "עוד פעם אני אשמע על
הדגים שלך...!". זהו! "חיי האומללים, אוטוביוגרפיה של אידיוט
ממוצע", עוד נושא לספר לקרוא בשירותים... עדיף כבר את הבדיחות
על המרוקאים, הרומנים והאמריקאים... זהו! אני אכתוב על
אנטי-גזענות! על העולם המתדרדר כתוצאה מהגזענות, האנטישמיות
ומזימות הקומוניסטים להפיל את העולם (או שמא אלה היו היהודים?)
ומה כבר יש לכתוב? חיבור בעד ונגד?..." - הוא שוב כירסם את
העפרון, תפס את פניו בידיו, נשען על המרפקים והחל ממלמל:
"שטויות... עגבניות...מיץ 24 שעות... בלילה...בררר... זהו נמאס
לי!" - הוא קם, זרק את העיפרון, זרק את עצמו על מיטה כחולה,
התבונן במסכה האפורה-שחורה שבתמונה, על עינייה העמוקות
והשטוחות ביחד והמשיך: "על מה כותבים? על ניסיון בחיים? אין לי
הרבה. על שטויות דמיוניות "מעבר לזמן ולמקום"? איזה ביטוי...
גם זה כמעט אין לי, לא מספיק על משהו אמיתי. על הרגשות הכואבות
או העליזות? נו באמת, לספר למישהו על איך שהיה נחמד, על היחס
המדהים, על הכבוד העצמי שהתפתח ו... על איך שזרקו אותך לכלבים
אחרי הכל. כמו תמיד, כמו שכל דבר נגמר. על הרגשות השטוחות
שמאחורי המילים היפות, או ההטבה העצמית שמאחורי המעשים הטובים,
שבכאילו מממשים את המילים היפות... שוב פעם הסתבכתי. ועל
תקופות בחיים ועל הצורך לבנות לך עצמאיים מכלום ולבד, כי אחרים
רק עושים רושם שעוזרים. מי ירצה לקרוא את זה, לעזאזל?! הרי זה
קורה לכל אחד ואחת, לא כולם כמובן אופטימיסטים כמוני, לא כולם
מצליחים להחזיק מעמד, אבל גם לא כולם נכשלים, וכמובן לא בהכל.
למשל, אם נחשוב על תחומי החיים - בלימודים מצליח, בתחביבים
מצליח, ביחסים מצליח, אחלה בן-אדם! רק מה? בעיה קטנה - אין אחד
כזה, שיוכל להצליח תמיד, בהכל ובמשך כל החיים. אז מה עושים?
מצליחים במשהו אחד או שניים, כמובן בלימודים או התחביבים, כי
ביחסים בטוח ידפקו אותך, וכותבים סיפורים כדי לכסות על העיוות
המורלי.. כן, כן. וכשכבר לא מוצאים על מה לכתוב, דופקים את
הראש בקיר או מנסים לעשות עצמנו בני-אדם. גדול! ענק! רק שוב
פעם, מה הבעיה? זה לא מספיק לברוח ממבול החרא היורד בחוץ,
הביתה, אלא גם צריך אי פעם לצאת למכולת... גלשתי הא?! או קי.
נו, נכתוב כבר על משהו, על דרכו של טרוריסט למקום הפיצוץ, או
על הפרה המובלת לשחיטה, בטוח הם חושבים על אותו הדבר - על כמה
שהם שונאים את המקום והאנשים... ומה? זה לא נושא לרב מכר? בטוח
לא כולם יבינו ולא כולם ירצו לקרוא, אבל... מדוע כל-כך קשה
לרצות את הקורא? והאם בזה הבעיה?!"