יזכור,
יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו
אשר נפלו במערכות ישראל.

היום, ד' באייר, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות
האיבה.
היום ביום הזיכרון נמנע אני מלהגיד מספר. אני נמנע מכך בשל
חשש, חשש שאותו מספר ישתנה ואני, הכותב כאן, יפסח על אובדנו של
אחד, כאבו של אחר.

זו המציאות שאנו חיים בה היום. לא רק ביום הזיכרון אנו מבכים
על חללנו אלא גם בכל יום אחר, כי כך מכתיבה לנו המציאות.
ולפעמים נראה שבמציאות איומה זו שינויה הוא מעבר להישג ידנו.

ישנם אבלים אשר היגון והצער פוקדים אותם בכל יום, בכל שעה ובכל
רגע, כי את האובדן, את החוסר מרגישים בכל מעשה ובכל דממה.
וישנם כאלה שאבלים דרך העיתונים, הטלוויזיה וספרי ההיסטוריה.
אך ביום זה, יום הזכרון, כולם משתתפים יחד בכאב. אם על ידי דקה
דומיה, ארועים לזכר או שקיעה עמוקה במחשבות.

בתור אדם שנכנס לקבוצה השנייה, אני יכול להגיד שעשיתי לנו אבל.
גם כאבנו, אנשי העיתונים והטלוויזיה, הוא כאב מתמשך. גם יגוננו
מלווה אותנו לכל מקום ולכל מעשה. אך אל לי מלנסות להשוות בין
יגון ליגון.

הכאב והיגון שאני מתאר כאן הן מילים, הם לא יכולים להיות מעבר
למילים. זאת מכיוון שאלו התחושות העמוקות ביותר, אשר אף שפה
אינה יכולה לתאר את משמעותן האמיתית. אך בטוחני שכל אדם הקורא
זאת יתרגם את המילים לרגשותיו שלו.

ישנו מרכיב נוסף ליום הזיכרון, חשוב לא פחות, ולכן ברצוני
לסיים בבקשה. בקשתי היא שהמסר מיום זה לא יהיה מסר של איבה או
נקמה, מפני שזה רק יוסיף ליגוננו שלנו וליגונם של אחינו בני
האדם. אלו עלולים, כמונו, להרגיש את צורך הנקמה וחוזר חלילה.
לפיכך אני מבקש שהמסר שנקבל הוא לנסות להימנע מאובדן מיותר. כי
אין לנו בנים ובנות מיותרים למעשי מלחמה ואלימות. ובטוח אני
שזוהי אמת אבסולוטית. לאף עם, קבוצה או אדם אין חיים מיותרים
שצריכים להסתיים מבעוד מועד. לכן אל לנו מללכת לדרך האלימות כי
זו דרך קשה. ואף קשה יותר לצאת ממנה.