חבר שלי שאול, הוא הבן-אדם הכי רגיל שראיתי בחיים שלי. הוא לא
יפה, הוא לא מכוער, גם לא הכי חכם אבל בטח לא מטומטם. הוא רגיל
כזה. חוץ מדבר אחד קטן שאף פעם לא הבנתי, אין לא כסף. הוא לא
עני או משהו. אין לא אוברדרפט אפילו, כי בכלל אין לא חשבון
בנק. בחיים שלי לא ראיתי אותו עם ארנק. אבל כן ראיתי אותו כל
שבוע עם בגדים חדשים. יש לו דירה שהיא שלו ממש. רשום בטאבו
והכל. יש לו פלאפון. יש לו אוטו. רגיל. לגמרי. אבל מה, אין לא
כסף. חשבתי שבטח יש לו איזה קומבינה עם עבודה שנותנת לו הכל
במקום כסף, אבל הוא תמיד בבית. ישן עד מאוחר, הולך לטייל כל
הזמן, לא עושה כלום בשביל להשיג את כל מה שיש לו. בהתחלה זה
עיצבן אותי.
אחרי שהשתחררנו מהצבא, הלכתי לעבוד, קרעתי את התחת שלי בשביל
כמה שקלים כדי שנוכל ללכת לטייל בדרום אמריקה כמו שתכננו
שנעשה. במשך שנה עבדתי שמונים שעות בשבוע בשכר מינימום
ובינתיים הוא משתזף, משיג דירה חדשה, מכונית ויום אחד הוא בא
אלי ביציאה "נו, יש לך מספיק כסף? אפשר להזמין כרטיסים?"
-"תגיד לי", שאלתי אותו, "שאול, יש לך איזה חשבון סודי בשוויץ
או משהו?" והוא עמד מולי עם משקפי השמש הקבועות שלו שבחיים הוא
לא הוריד אותם, חייך אלי ואמר "'צמע. אתה לא יכול לקנות במכולת
עם העיניים היפות שלך!" משפט די תמוה מבן-אדם כמו שאול. מאז
שאני זוכר אותו היתה לו אמונה תפלה אחת ויחידה, הכי מוזרה
בעולם. הוא לא היה מסוגל לשמוע קלישאות. כל פעם שהוא היה שומע
קלישאה ברחוב, הוא היה יורק שלוש פעמים, דופק את הראש בעץ
הראשון שהוא היה רואה והיה מתחיל להזיע בטירוף.
פעם ישבנו בפאב ושולחן לידנו ישבו שני חברים. באמת שלא רצינו
להקשיב לשיחה שלהם אבל הם דיברו חזק. אחד מהם, שמוליק קראו לו,
היה בדיכאון ושפך את הלב על החבר שלו, הטביע את יגונו בטיפה
המרה. ואז חבר שלו אמר "שמוליק, אחי, יהיה טוב, כל הצרות באות
בצרורות, יהיה בסדר, אתה שומע?". הוריד במצח של שאול התחיל
לבלוט והוא התחיל להזיע ולרעוד, אחרי כמה שניות של ניסיון כושל
לשלוט על עצמו, שאול תפס את בקבוק הבירה שלו ותוך כדי שאגה
שעצרה את כל העולם מלנשום, שאול דפק לחבר של שמוליק את הבקבוק
בראש. תפסתי את שאול וברחנו מהמקום. לא דיברנו על זה בחיים.

אתמול קפצתי אחרי העבודה אל שאול. החלטתי שהיום אני חייב להבין
את הבן-אדם.
התיישבתי על הספה, "שאול, אנחנו חברים כבר איזה תשע שנים, אתה
חייב להסביר לי את הקטע שלך."
-"איזה קטע?" שאול היתמם.
-"נו, אתה יודע, כל הסיפור עם הקלישאות והכסף."
-"לפני זה, תכין נס. זה סיפור". נכנסתי למטבח, שמתי מים, שאול
בינתיים מתחיל, "זה יותר קטע של מרד נעורים".
-"אני לא מבין, מרד נעורים?"
-"כן. מאז שהייתי קטן ההורים שלי רצו שייצא ממני משהו, דברים
לא באו לי בקלות, הם דחפו אותי ללמוד, לעבוד בשביל כסף
וצעצועים. ואמא תמיד אמרה לי שאי אפשר לקנות במכולת עם עיניים
יפות. זה עיצבן אותי. ואני לא בן-אדם שעושה סצנות. ואני לא
אברח מהבית וכל הסיפורים האלה של מרד נעורים. פשוט החלטתי לצאת
למלחמת חורמה נגד קלישאות בכלל ונגד הקלישאה עם העיניים
והמכולת בפרט."
-"שאול, מצטער להפריע לך, אבל אין חלב. שאני ארד לקנות."
-"לא, חכה שניה, זאת הזדמנות טובה להסביר לך את כל הקטע. בוא,
הולכים למכולת."
בדרך למכולת ראיתי שאין לי כסף בארנק, ולשאול אני יודע שבכלל
אין ארנק. אמרתי לו "אנחנו צריכים לעבור בכספומט.";"למה?" שאול
שאל אותי. עניתי לו בצחוק "אי אפשר לקנות במכולת עם העיניים
היפות שלנו". שאול דפק שלוש מוחטות כבדות על המדרכה, את הראש
בעץ והרגיע את עצמו לאט לאט. עד המכולת שתקנו ופחדתי להגיד
ששכחנו את הכספומט. שאול נכנס למכולת, מרים את משקפי השמש שלו
וניגש לזאב, בעל הבית. "בוקר טוב, זאב, מה המצב? אני צריך שני
חלב, עיתון ולחם" וכל הזמן הוא מסתכל על זאב בלי משקפי השמש עם
העיניים שלו. זאב מחייך, מכין לו כל הדברים בשקית, אומר "טוב
לראות אותך, תבוא שוב", מביא לו את השקית ובכלל לא מבקש כסף.
מין סוג של היפנוזה או משהו כזה. אחרי שנרגעתי קצת, הסתכלתי
לשאול בעיניים. וואלה עיניים יפות.