"ההחלטה לחלוק את זה עמך לקחה בערך שנתיים
אולי סוף סוף התחלתי להכיר אותך, להכיר את עצמי.
אולי עכשיו אני יודעת מי ומה אתה באמת,
ואתה מדהים,
אתה אהוב על ידי כולם... בעיקר על ידי.
ואתה קשה,
ואתה ביקורתי....
אתה נותן לי תקווה,
אתה זה אתה, ואני כל כך אוהבת אותך.
וידעתי שיהיה לי קשה להסתכל לך בפנים,
כתבתי לך חלק ממני שנסחב עלי כבר הרבה זמן,
אז הרגשתי מעין בושה ...
בושה מתוקה.
עכשיו אתה יודע דברים שאם לא הייתי כותבת,
בטוח שלא הייתי אומרת,
ואז הייתי ממשיכה בחיים ,
חיים של טירוף זוועתי, שבהם אני לא יודעת איך הטירוף הזה
יגמר,
מה שמשאיר לי חיים עם ציפיה לעתיד טוב...
אבל אני יודעת שהעתיד הזה ימשיך להיות מטורף וזוועתי עוד
יותר.
ואני יודעת שכך זה לא צריך להראות,
אז עכשיו זה מעין פיוס ביני לבין בינך,
וביני לבין עצמי כי אם לא הייתי מתקרבת בחזרה ,
הייתי נשארת בתוך אפלה של אי וודאות נורא.

טוב לי אם זה,
אני יודעת שתקרא את זה,
ולי אין בעיה לשפוך הכל.

אני מצטערת על הכל.
על כל פעם שפגעתי בלי הבחנה,
ועל חוסר התחשבות מכל הבחינות,
ואני רק מקווה ,
שאני לא אתחרט על כל מה שכתבתי...."