דודי לא כל כך רצה להיות חבר שלי אחרי שדקרתי אותו, הוא התעקש
שזה מערער את יכולתו לתת בי אמון. נתתי לו סטירה והוא התעשת.
אחרי שדיברנו על כל העניין ויישבנו את הדברים הלכנו לשבת בבית
החולים ליד הביתספר לראות את התפריטים החדשים. דודי הציע שכבר
נקנה משהו אם אנחנו כבר פה וכשהרים את היד והגבות לקרוא
למלצרית תפסתי לו את הצוואר ודפקתי לו את הראש בשולחן העגול,
"אחת!, שתיים!, שלוש!", ספרתי.
"אני מצטער", הוא אמר.
"לא נורא. זה בסדר."
"תגיד, אתה תרצה אחר כך אולי שנלך לרועי ושאולי נעשה משחק מהיר
על הלוח מונופול החדש שהביאו לו מברזיל?"
עשיתי את עצמי מהורהר. הטמבל פשוט לא לומד.
"ארבע!, חמש!", דפקתי שוב, והוצאתי שתי מפיות מהמתקן שינגב את
האף.

בסוף לא הלכנו לרועי. מצאנו פטיש, גדול כזה לדפיקת ביזנטים
באדמה, בעליית הגג בבית של אמא של דודי ובילינו את שאר היום
בדפיקת מכוניות.
דפקנו שני ב.מ.וו'ים ומרצדס אחד ואז דודי אמר שזה לא יפה, צריך
להתחשב באלו שאין להם כסף לקנות אוטו יקר ובסוף החלטנו שכל פעם
נבחר מספר מסוים והאוטו הראשון שנראה עם לוחית רישוי שמתחיל עם
המספר , נפרק לו את הצורה. עד הערב הספקנו עוד לפרק שלושה
פיאטים, שני מאזדות, רנו ,סקודה וולסווגן מהישנות האלו כמו של
ילדי הפרחים. אחרי זה סתם ישבנו קצת על המדרכה.
"כמה זמן אנחנו כבר חברים?", שאלתי את דודי.
"חמש שנים."
"וואלה", תהיתי, מהופנט באספלט.
"וואלה", דודי ענה בפנים מסופקות.
"אתה יודע, אני כבר לא כל כך אוהב אותך דודי. זה כבר אוכל אותי
מבפנים די הרבה זמן, העניין הוא שאני לא יודע מה אני יעשה
בלעדייך. כבר מזמן לא קראתי משהו, אולי כדי שאני יתחיל לקרוא
קצת."
"אתה רוצה אולי שאני יעזור לך להכיר קצת אנשים?"
"לא, לא. תודה. אני לא כל כך מתלהב מהחבר'ה בשכונה. כשחושבים
על זה אני לבד הרבה זמן, נראה לי הגיע הזמן שאני אתרגל לזה
לגמרי."
דודי הוא בחור די טמבל, אבל נראה לי הוא הבין בדיעבד שאני כועס
כבר תקופה ארוכה. כשהרמתי את הפטיש הוא חייך לי חיוך אינפנטילי
כזה.
"אתה רוצה שאני אצעק הרבה?", שאל דודי.
"לא, זה בסדר."
דודי נשכב על הבלטות של המדרכה עם הפנים כלפי השמים ואני
נעמדתי הפוך לו.
"נראה לי כדי שתוריד את המשקפיים, חבל שישברו", הוא הוריד את
המשקפיים, הכניס אותם לקופסא הקשיחה שלהם ושם בכיס.
הרמתי את הפטיש כשיד אחת קרובה לראש המתכתי והיד השנייה שלי
ממש בקצה של הידית. הנפתי מעל הראש וריסקתי אותו ממש בין
העיניים.
"אתה מרגיש עכשיו יותר טוב?" דודי שאל עם הפרצוף מחוץ והמוח על
המדרכה.
"קצת. תודה." והלכתי לספרייה להוציא ספר.