מצולות יגוני כהות ושופכין דמיי ונשמתי שהוקזה בם.
עיני גחלת לוחשות ואודמם מסנוור את האפילה המשתלחת.
ידה הצוננת, תכולה מצינת הקץ, מחממת את ליבי שחדל.
ערבות ירוקות נפרסות וסייחייך המכונפים נושאים אותנו מעלה,
לעב קודר ונוגה, נבלי התוגה הולמים בבינתי בעודם סודקים את
אוזניי.
פיות של תום נוסכות סביב פדחתי עטרה של זוהר וחן.
יפעתך עוצרת מלכת את זה שאינו חדל לעולם.
צל כהה פורס ידיו המרדימות על תבל יגע ועייף.
הנה את יפתי, חן עולמי, נסיכת ארי ליבי, אם ממלכת החי,
נכנעת גם את למחול השינה של ההכרח השחור.
בעבורך נותרה דמות אבן, גאה וניצבת, סדוקה מדמעות מעל,
חרוטה בשמך הנצחי, שלהבת אהבין שלא תגווע.

חלף לו אחד,
השני בדמותו.
נותר הוא בדד,
יתום מרעייתו.
הקץ החל שירו לזמר,
המיית הסוף צורמת יותר.
חלף לו אחד,
השני בדמותו.
טבעת על יד,
מקבילתה טמונה עם רעייתו.