אני אוהבת עננים. מאוד. פעם, בילדותי, חשבתי שהעננים הם בעצם
כדורים ענקיים של צמר גפן מתוק ושאפשר לאכול אותם אם רק אושיט
את ידי גבוה מספיק. כשהתבגרתי והתברר לי שטעיתי, התאכזבתי
מאוד. לא הייתי מוכנה להאמין שהעננים האלה הם בסך הכל אדי מים.
בסך הכל מים. וזהו.
אם מסתכלים עליהם מספיק זמן אפשר לראות בהם עולם ומלואו.
פרחים, עצים, מכוניות. שמש, כוכבים, ירח. הכל ניתן לראות בהם
אם רק מתאמצים. ולא, אני לא מדמיינת. אני מסוגלת לשכב שעות על
גבי שעות ורק להביט בעננים המדהימים האלה, שכל פעם מופיעים
בצורה אחרת. פעם הם גושים גדולים המתחברים לדמויות ופעם הם
"כבשתיים" - כמו מן צמר לבנבן ויפייפה.
הייתה תקופה שבה חשבתי שגם אלוהים עשוי מענן. הרי תמיד אמרו לי
שהוא בשמיים ולכן ההגיון שלי אמר לי שאם אלוהים כזה עצום ואדיר
כמו שאומרים ואם הוא נמצא שם למעלה, הוא חייב להיות ענן. פשוט
מוכרח.
כשהיא מתה, ידעתי ללא כל ספק שהיא עלתה לשמיים. הייתי בטוחה
שהיא הפכה להיות ענן. והרי כל המתים עולים למעלה והופכים להיות
עננים, לא?
בתחילה קינאתי בה. למה שאני אשאר כאן למטה, בעולם העלוב הזה
בתוך הגוף שלי, בעוד היא הופכת לענן ומטיילת עם אלוהים
במרומים? זה לא הוגן. גם אני רציתי להיות איתה שם. למה גם אני
לא יכולה למות?!
אבל אחר-כך, כשהתבגרתי, הבנתי שמוות זה לא דבר טוב כל-כך.
ובכלל, הפסקתי להיות בטוחה שמתים הופכים להיות עננים. זה נראה
לי טוב מדי. כי אם מתים הופכים להיות עננים, למה אנשים מפחדים
כל-כך מהמוות? שאלתי את עצמי.
לא, לא. מתים נשארים מתים. והיא כבר לא כאן איתי. אפילו לא טוב
לה שם למעלה, בתור ענן. כי היא לא. היא בטח רוצה לחזור. אליי.
אבל אלוהים, אם אתה ענן כזה טוב ולבן וטהור, למה לקחת אותה
ממני?
אולי גם אתה, אלוהים, אינך ענן לבן.
אולי כל הטוב שחשבתי שיש בך, אינו קיים כלל.