לפעמים אני חושבת שלחשוב עליך זה כמו לצחוק על מכתב התאבדות
שמישהו כתב.
א.מיותר
ב.מכאיב

אני יושבת כאן, במיטה, אחת התנוחות האהובות עליי, האלה שאתה
מרגיש שאתה ער אבל יודע שאתה במיטה, מהתנוחות של
הכמעט-מצב-רוח-סרבני הזה,של הטרום ישיבה, שפתאם צץ לך רעיון
ואתה חייב אבל חייב לבצע אותו באותו הרגע, או לפחות להעלות
אותו על נייר?
ואז אתה מחפש עט ואתה יודע שהוא לא יכתוב, ואם הוא במקרה כותב,
אתה פשוט יודע שבעוד רגע הוא יפסיק.

חבל שזה מודפס. הגוונים, הגוונים הם שעושים את כל האווירה.
איך המצב רוח האמביציוזי שלך מכהה גוון, לוחץ על העט כאילו
בטירוף, עד שזה, שלא יודע עד כמה בעל ערך המאורע ומצידו מתחנן
לחנינה, פוקעת סבלנותו והוא ניתז לעינייך או במקרה הטוב, מקפיץ
לעברן איזה קפיץ או שניים כדיי להביא לידיעתך את המשפט: "הרי
אתה אגואיסט!" באותיות של קידוש לבנה.

ואתה מצידך לא מפסיק.
נחוש בדעתך אתה הולך להחליף עט.
יש רק בעייה אחת. העט. הוא אדום. זה מטריף אותך, מוציא אותך
מדעתך, אתה כבר חושב לכתוב שיר, אך בעודך מתהלך בבית, אתה פוגש
בסבתא חמודה שבעקבות ניסיון הולך וכושל שלך, לחפש בעצמך ולו
מעט מכישרון התפירה, נפלה קורבן רגלה הקטנה והטרולית במקצת
ופגשה במחט זעירה שהסתתרה לה מתחת לשטיח שהונח מתחת למיטתה של
סבתא, כן, אותה הספה שללא מחשבה תחילה, תפרת עליה יום קודם.
ובעוד אתה חושב על דרך לפצות את המסכנה, אתה שוב נזכר שאינך
יכול לחשוב על דבר שהרי ברגע שבו ינחת ישבנך עצום המימדים
(שכרגע נח מזלילתך, שהפכה כבר להיות נחלת הכלל) על מיטתך,
ותפנה את מבטך לערוץ השני, תתהפך לך הבטן ( וכבר לא מהתרגשות),
מהמבזק המיוחד.
לכן לאחר שטיפות מוח עצמיות, בהן הורית לעצמך בפירוש להישאר
אופטימי, אופטימיות כזאת שהופכת לציניות עם הזמן, התשובה
היחידה שאתה יכול להעניק לסבתא היא: "מה באמת סבתא? אז עכשיו
תצפצפי בשדות תעופה, מה...?"

כאילו שהיא מתכננת לטוס לאנשהו בזמן הקרוב, ממילא, ועד כמה
שאתה שונא את המילה ממילא, המצב קקה.
אבל לא סתם גוש שחור של קקה, כזה שחולף, אלא קקה מהסוג
החום-שוקולד הזה, שהופך מעצירות לשילשול חולני, שבאמצע שלו יש
התקפת שתן אדירה ואחריה שאריות שילשול ואחר כך שוב עצירות?
ומי הבטיח שביום הבא יהיה יותר טוב?

העצירות, או השילשול,זה כבר לא משנה, קקה- זה קקה.
כשהוא לא יוצא, אתה אומנם תקוע עם קקה, אבל יותר קקה מזה כבר
לא יכול להיות.
וכשהוא יוצא, אתה יודע שנפטרת מהקקה, אבל יחד עם זאת פינית
מקום לעוד קקה להתאסף.
במסקנות חותכות אתה מגיע למחשבות אובדניות כגון: "מה אני מפעל
ליצור קקה?!"
ולאחר טענות פילוסופיות משהו, משני הצדדים (הקדימה והאחורה)
אתה מגיע לתשובה הבאה: "כן!".

אפילו בערוץ הרוסי כבר אי אפשר לראות סרט בשקט.
-"הי אמא הי, הראו אותנו בערוץ הרוסי, אנחנו מפורסמים", אה, זה
חלף.
עכשיו מראים טנקים ישראלים נכנסים למקום שנראה כמו איפה שאנחנו
קונים פיתות ביום שבת." אמא, אולי גם יראו את נביל מוכר
הפיתות..",
אה. לא. אין פה נביל. רק טנקים ירקרקים מטיילים ברחובות
רייקים.
למה הם מטיילים שם כל כך מוקדם בבוקר אם הרחוב ממילא ריק,
למה בתל-אביב תמיד יוצאים לטייל כשיש פצצות וברמאללה עוזבים
ת'בית, זה כאילו שהם יודעים על זה מראש או משהו. אה, שכחתי,
אנחנו מודיעים להם.

אז אתה נכנס לשירותים, בגלל הכאב בטן של הערוץ הרוסי, ואתה
שוקע במחשבות.
זה מדהים איך שדווקא השירותים מוציאים ממך את כל הדברים שלא
ידעת אפילו על קיומם.
אתה עוצר במשפט הזה וקורא אותו שוב,
ואז כשחצי חיוך מרוח על פנייך, ואתה פשוט מתאפק לא להיכנס לכל
הקטע עם הקקה שוב, אתה ממשיך לחשוב.
אתה בשירותים עכשיו.
אתה יודע שאתה תצא ותמשיך לכתוב אבל אתה בחרדה.
בכלל, הכותב נמצא בחרדה תמידית.
מה אם לא יהיה לי על מה לכתוב??, וזה מעניין שהוא גם אף פעם לא
עולה על האופציה הקלה ביותר, זו שניצבת לו מול העיניים, ורק
חושב על "מה-יהיה-אם-לא-יהיה-לו-על-מה-לכתוב"
..אממ... אז אל תכתוב?!
אתה נמצא בשירותים, פוסח על האפשרות הפסימית של למצוא את עצמך
במצב של חרדה (או בענייננו חרא- דה), ועובר לאפשרות
האופטימית.

אתה חושב על העתיד. אתה הרי כותב עכשיו דף. אז למה שלא תכתוב
עוד דף, ואם אתה כותב עוד דף, אז למה שלא תכתוב כבר ספר?
ואתה כל כך שקוע במחשבות והכל רץ לך בקצב כל כך מסחרר עד שאתה
לא שם לב שהאסלה הולכת ומתמלאת וסליל נייר הטואלט הולך ונאכל,
ואתה עוד פעם מוצא את עצמך בלי נייר לצד הקדמי של הפדיחה.
-"אמאאא, תביאי לי נייר.."
והתשובה הרגילה: "שאבא יביא.."
והתשובה שאחריה: "תנגב בטישו.."

רק אבות חושבים שבאמת אפשר לנגב בטישו.
אבא, זו לא נזלת, זה פיפי! אתה היית רוצה את זה באצבעות?? מה,
אנחנו משתינים מי-קולון?
ואז אתה קם, חצי נופל, כי התחתונים עדיין למטה, מקפץ בבית כמו
איזה גמל באקסטזה, מטפטף על הרגליים ומשם לאצבעות ועד שאתה
מגיע משירותים אחד- לשירותים אחר, המצב שלך כבר ממילא דורש
מקלחת.
ומה בסוף? בסוף כלום.

כי איכשהו אתה תמיד תכתוב עוד דף ועוד דף, ואז זה כבר לא יהיה
קטע, ועוד דף, ואז זה כבר כמעט יהיה סיפור, ועוד דף ועוד דף
ואז זה כבר יהיה יותר מסיפור- ואז תעצור.
ואז זה ייחשב למשהו באמצע- משהו כמו.."תשכח מספר ואל תצפה
לסיפור!"
ואז האפשרות היחידה שתהיה לך זה להכניס את זה לבמה ולבחור באחת
מהאופציות:
-או להיות אופטימי ולקרוא לזה פרגמנט,
-או להשלים עם חוסר הפוטנציאל שלך ולקרוא לזה סיפור קצר.

לפעמים אני חושבת שלחשוב עלייך זה כמו לצחוק על מכתב התאבדות
שמישהו כתב:
א.מיותר
ב.מכאיב

בגלל זה אני לא חושבת עלייך...