מכבש פשוט
מוקי נסע ברחוב, פיו המטאפורי מחייך חיוך רחב. הוא היה מאושר.
זה היה ייעודו. אין כלהיות מכבש. הוא עבר לצד שני ילדים קטנים
וצוחקים. הם זרקו פחית קולה ריקה אל הכביש, כי רצו לחזות כיצד
הוא כובש אותה. והוא כבש אותה להנאתו. הרי זה היה תענוג למלא
את ייעודו בעולם לכבוש ולכבוש את כל מה שניתן לו לכיבוש. היה
לו תאבון בלי ניתן לסיפוק לכבוש דברים. מוקי היה מכבש שמח. הוא
הכיר גם מכבשים עצובים. הוא לא אהב אותם. 'טוב לו למכבש שיהיה
שמח. כי אם יהיה עצוב - מה שכר לו בכך?' כך היה אומר תמיד.
ובאמת זה מטופש להיות מדוכא. כל פעם שהרגיש מוקי מדוכא, היה
חושב על כך שהוא מדוכא וזה היה מצחיק אותו כל כך, כי זה היה כל
כך דבילי להיות מדוכא, שהוא היה מתפוצץ מצחוק.
כמובן שהוא ידע שזה לא כל כך מצחיק לדברים אותם כבש. אולם למה
לבצע סובייקטיביזציה. הרי החשוב ביותר הוא שהוא קיים, ובשביל
מכבש סוליפסיזם הוא מין אלפבית של הקיום.
מוקי היה מכבש עליז. תבינו מזה מה שתבינו.
מוקי היה מכבש דתי. מזה אי אפשר בכלל להבין כלום.
ובכל זאת אפשר. מוקי היה עובד את אל המכבשים, שאם אינכם מכירים
אותו, לא הכרתם אל מימיכם. היה זה אל גדול עם פנים שמנות
ועצובות. ראו שהוא עצוב בגלל שתמיד הפנים שלו היו עקומות כלפי
האדמה. מוקי בכלל לא הרגיש כובש. הוא הרגיש שהאדמה כובשת אותו.
הוא הרגיש נכבש. הוא הרגיש עצוב.

מכבש הקש
הוא בא, הוא ראה, הוא כבש. יוני היה מכבש. הו כמה שזה היה נהדר
להיות מכבש באותם הימים שלפני. הפועל הזה שהשתייך אליו, מלא
עוז ושגב. הוא הכיר את כל אחיו, והם לא הכירו אותו. כי הוא
היחיד ביניהם שראה עולם. אך הם לא קינאו בו כי נותרו תמיד
במקומם הדומם. ואילו הוא - ראה עולם. איזו שמחה היה מוצא כשהיה
יוצא אל האוויר הפתוח. הקש הצהבהב נוגע במאלמתו ומלטף אותה
כמאהב רך מגע. האם זו אהבה? כן, אין כמכבש היודע אהבה. שהרי
דווקא הגוף המגושם הזה, שכל מהותו היא כאילו למעך, לקחת את מה
שיש לו רמות ודרגות ושכבות שונות ולהפוך אותו לאחד, דווקא הוא
רגיש מכל אחר. כי הרי מהו מכבש אם לא כלי אנוס. המכבש טוב לב
הוא, והאדם רשע. והוא בונה את המכבש יש מאין, ויוצר לו כלי שכל
מהותו להשטיח, לכבוש, לרסק, לכתוש וללחוץ. ויש הוויה בכלי
המסכן הרואה את העולם כולו תמיד רק דרך עיניו של מי שמועך.
הכל נמעך תחתיו. מגעו כמגע ההרסני של המלך מידאס. הוא רוצה
לגעת בעולם וכל דבר שבו הוא נוגע נהרס, משתטח ונמעך.
הו כמה הוא שנא להיות מכבש לפעמים. הוא שנא את הנוהגים בו,
כשהיו משתמשים בו לכבוש ולהרוס. ועם השנים פיתח אדישות מוסרית,
כי איזה אמצעי אחר יכל לנקוט על מנת להתגבר על הזוועות שמראן
נכפה עליו.
ובכל זאת, כמה זה טוב להיות מכבש. האוויר נוקט כלפיך גישה רכה,
מתוך פחד. ומי? מי בעולם יקרא עליך תגר?! כמובן, היה בזה מן
שכרון הכוח. כי כמכבש לא היה לו הרבה מה להפסיד. את רעיון
קיומו המעווע שנא, וזה גרם לו לתחושת טינה כלפי העולם. שהרי
כולם נרתעו ממנו. איזו רעות רוח. הוא ניסה לרדוף אחריהם. מכבש
בודד. זה היה יותר מדי. כולם טיפסו לו על הגב ונהגו לו במחושים
שיצאו בצורת מוט הילוכים. אבל איפה שהוא רצה שיגעו בו, מתחת
למאלמת לא נגע בו אף אחד מלבד הקש. הקש המסכן. הוא היה צועק
לו, תזהר, נהמתו היה מגביר, אולם הקש הצפוף לא יכל שלא להמשיך
לעמוד במקומו ונקצץ היה באיטיות ובכאב.
ובכל זאת היו לו ציר הנעה ופנס נסיעה לאחור, היה לו גם טרקטור
שלקח אותו תמיד לאן שהוא רוצה. הייתה להם מערכת יחסים
אמביוולנטית משהו. הטרקטור תמיד חשב עצמו לטוב יותר. ובכל זאת
ידע שאין הוא דבר ללא המכבש. וכך התקיימה לה סימביוזה בין שני
גופות המתכת הגדולים. ואחרי הכל הם היו לפעמים גוף אחד, ואצל
בני האדם, כך שמע, זה ביטוי לאהבה הגדולה ביותר.
אלוהים, אני עייף הוא חשב. גם המכבש עייף לפעמים. הוא בא, הוא
ראה, הוא כבש. עכשיו הוא עייף. חבל מאוד שאף פעם לא מתחשבים
בו.

מכבש התצריב - הספד
הו, מכבש תצריב יקר. גולל בפנינו נפלאותיך, ספר קורותיך. כמה
נפלאו תצריביך האציליים שהפקת מגידיך החלודים. כמה אפסנו
כשאבדת. האם נפלאת או נפלת מאדם. שהרי לאדם רמ"ח איברים, שס"ה
גידים ותרי"ג מצוות שהן חיבור השניים. ואילו אתה, מכבשינו
העצוב, אינך אלא שישה איברים עיקריים: גלגל תנופה, כביש, תוף
תחתון, תוף עליון ושני איברים זניחים, בורג המכבש שאינו אלא
בורג שהונח במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ולבד שכל מהותו
לעבור דרכך, ולהכבש. והרי מדי יום עובר בך לבד אחר, וכיצד
תדרוש אתה נאמנות הלבד אליך, אתה שמחצת ומעכת. הא כן! ולא
נשלול ממך מהותך, מכבש תצריב נכבד. הרי אתה גם מכבש תצריב,
וזוהי מהותך. האם אי פעם שקדת על משמעות המילים, מכבש תצריב?
אתה מעשיר את רוחי ומביא אותי להתרוממות פיוטית. אך המצוות
נעלמו ממך. מה תצרוב היום, ספר לנו על עצמך, שהרי כולנו סקרנים
וכמהים לדעת אודותיך. ומה תצרוב, האם דפוס התבליט גם הוא חלק
מיישותך. כתלמידי הכיתה הראשונה נעמוד למרגלותייך ונפליא
בשאלות חסרות תקדים. הו מכבש תצריב יקר, אנחנו אפר לרגליך.
חורט, מגלף, חורת. היוצא תחת כבישך הוא נר רגלינו המאיר
בחוזקה. הרי אתה לבדך תדע את מה אתה מביא אלינו, ואנחנו נעמוד
ונצפה ולא נדע עד שתאמר. מכבש תצריב, האם תדע אחר מעצמך?

מכבש הליתוגרפיה
י"ג עיקרים יש בגופי, וזה סדרם: מנוף, גל פיקות, ארכובה,
תיבת-ממסרה, מוט המגרדת, מגרדת, שלד, אבן ליתוגרפית, ידית
הלוח, כביש, תונפן (או בשמו העממי - תוף הדפוס), ובורג המכבש.
והנה המכיר כל אלה, אפשר לומר שהכיר כל גופי, שהוא גם כל
נשמתי. כי גופי הוא נשמתי, וכל המחפש שם מעל ומתחת דבר לא
ימצא. נולדתי באחד הימים האחרונים של המאה הקודמת. תאריך
מדוייק לא ימצא, שהרי ימי ילדותי לוקים בערפל המעיב על קיומי
גם עד היום. על יוצרי מעולם לא קמתי. אני עפר-ואפר לרגליהם.
צייתן אני. מעולם לא הרמתי קול צעקה. כל מה שיבקשו אטביע
ואצוק. ותהיה זו גם מפה סוררת שיסודה בטעות או הדפס זימה או
פרצוף של חרצוף. האם תעז לשפוט אותי? והרי אני כלי. אין לי
רצון או מהות. אני רק מכבש ליתוגרפיה, ואם לא אציית, יעמידו
אותי אל הקיר ואפח בידי הנפח נשמתי. שכחו כולכם מקאנט. איני
ברמתו. גם לא ניסיתי. אני מכבש ואין מילים עוד בפי.

מכבש כורכים חד בורגי
ביום לידתי קמתי ברוח רעה מהמכונה שיצקה בי חיים והחלטתי: 'לא
אציית.'
באותו יום החלו צרותי. שהרי מה כלל רציתי, להיות בעל רוח ורצון
עצמאיים ככל בני האנוש שהקיפו אותי מאז לידתי. והרי גם לי היו
איברים וגידים ממתכת. רוח ונפש לכופרים הן. תחילה לא רצה זקפי
להיות מושחל בבסיס ולוח ההידוק נפל ממקומו. היו אלה ימים קשים.
היום אני נזכר בהם בחיוך. שהרי מה היה כאן לעשות עניין. אני
מכבש וזה כל הסיפור. אני שייך למשפחה ענפה של מכבשים שכבשו את
העולם כולו וזה עוד כלום. אבי היה מכבש גדול. סיפרו עליו שפעם
אחת באה אישה רעת רוח לבית הכובש ורצתה בסופו של מכבש הכורכים.
היא אמרה שמכבש הכורכים יוצר רעש נורא, שהוא מפריע לה בחייה
ובאהבתה. ביקש אותה הכובש לנוח רגע על הידיות ואז לחץ במהירות
על הלחוץ וכבש את חזה. במהרה נכבש ליבה וכשקמה לא רצתה עוד
במותו. וזה עוד כלום, שהרי אבי כבש את ליבותיהם של נשים רבות.
אולם זה סיפור אחר, ואם לא תחפצו לשומעו לא אאשימכם.