כשפתחתי את העיניים לא היה ברור לי בדיוק איפה אני נמצאת אבל
אחרי כמה שניות נזכרתי, הארגזים הלא פרוקים עדיין עמדו במקום
שבו השארתי אותם ,שמעתי את רעש המים מהמקלחת של שותפי החדש
לדירה . פתחתי את החלון והסתכלתי אל הרחוב. אשה זקנה עם כלב,
כמה ילדים משחקים בכדור , פיליפינית ואיש על כסא גלגלים ,
מכוניות נוסעות , יום חדש בחוץ.

הפלאפון צפצף "הודעה חדשה", קראתי את ההודעה , הוצאתי כמה
בגדים מהארגז הגדול , התלבשתי מהר ונסעתי לבית החולים , גם
כשהייתי בדרך עוד לא הייתי בטוחה אם  קראתי נכון, הכל נראה כ"כ
מטושטש ולא מציאותי , אבל ידעתי שאני חייבת להגיע לשם כמה
שיותר מהר. כשהגעתי ראיתי את סיגל עומדת ובוכה.

"איפה היית?" היא שאלה אותי , לא ידעתי מה להגיד לה , היא
חיבקה אותי , "מה שלומו " שאלתי , "תיכנסי לראות אותו , הוא
ביקש אותך."

כשנכנסתי לחדר ראיתי את יואב , הוא היה מחובר לכל מיני
מכשירים, הפנים שלו היו נפוחות וראו עליו שקשה לו לנשום. הוא
פתח את העיניים , הכחול המוכר  הזה  הסתכל עליי ואני הרגשתי
שהוא מסתכל לי לנשמה. "טוב שהצינורות כחולים, זה מדגיש לך את
העיניים" ,ניסיתי להתבדח, הוא חייך. החזקתי לו את היד  ולחשתי
לו "אני אוהבת אותך" .
אנחנו רבים על זה כבר חודשים, הוא לא מבין איך זה שאני לא
יכולה להגיד שלוש מילים פשוטות כ"כ , במיוחד אם אני אומרת שאני
מרגישה אותן , ואני אומרת שמה שחשוב זה מה שמרגישים ולא מה
אומרים  והנה בשנייה אחת הכול יצא החוצה, התחלתי לדמוע ,זה
תמיד קורה לי שאני לחוצה , הוא נסה לחייך שוב והרים את ידו
במאמץ ברור בשביל לנגב את הדמעה שהחליקה לי על הלחי , החזקתי
את היד המושטת לעברי , ליטפתי איתה את פניי - "תן לי פעם אחת
לדאוג לך" .

הרופאים אמרו שהפגיעה לא חמורה כפי שזה נראה  ושתוך שבועיים הם
מאמינים שהוא יוכל לחזור  הביתה. במשך כל השבועיים האלה הייתי
בבית החולים, ובסופם אני ויואב חזרנו לדירה החדשה שלי ולחדר עם
הארגזים הלא פרוקים. אני לא בטוחה אם זה היה באמת או אם הוא
סתם ניסה לעשות הצגה בשבילי , אבל נראה שהוא חזר לעצמו לגמרי .
באותו לילה אהבנו כמו שלא אהבנו אף פעם . שכבנו מחובקים  ,
"שלא תעיז להבהיל אותי ככה יותר"  "לפחות יצא מזה משהו חיובי"
הכחול בעיניו הבריק, " שלא תהפוך את זה לשיטה " אמרתי ושנינו
נרדמנו.

חזרנו לשגרה , הוא חזר לדירה שלו ואני חזרתי לעבודת הגמר שלי
ולשעות אין סופיות בספרייה , אפילו כשהייתי בבית למדתי , ערבים
שלמים הייתי סגורה בחדר .  לא הספקתי לפרוק את הארגזים אבל הם
נראו  כבר כמו חלק בלתי נפרד מעיצוב החדר, כפי שדאג להזכיר לי
עודד, שותפי , בכל פעם שהיה נכנס לתת לי לטעום מהמאכל החדש
שפיתח.
הוא למד טבחות , ולרוב בישל אוכל מצוין אבל כשהוא היה גרוע -
הוא היה גרוע,ולאכול מהאוכל שלו זה היה ממש סכנת נפשות. פיתחתי
לעצמי שיטה לדעת אם האוכל טוב או לא - הכל היה תלוי בדרך שבא
הוא ביקש ממני לטעום , אם זה היה נרגש מידיי ידעתי שמדובר
במשהו שלא כדיי להתעסק איתו ונמנעתי.
לא ראיתי את יואב הרבה אבל שמרנו על קשר טלפוני רצוף , ומתי
שיצא נפגשנו, תמיד שמחתי לראות אותו וההפך , גם אם זה היה ,וזה
בד"כ היה , בשעות הכי מטורפות של היום או הלילה.
באחת השיחות שלנו הוא אמר שהוא חייב לראות אותי כי אנחנו
צריכים לדבר, לא לקחתי את זה ברצינות מידיי כי הכרתי את יואב
וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר שהוא צריך לדבר איתי
ותמיד יצא שזה היה על מה נעשה בחופשת הסמסטר הקרובה או אם אני
זוכרת איפה הוא השאיר את המצית הכסופה שלו. נפגשנו באותו יום
בסביבות שמונה בערב , הוא הגיע אליי לדירה , נכנס אליי לחדר ,
אני בדיוק סיימתי את הפרק השני  בעבודה והייתי דיי מרוצה
מעצמי. " אני צריך לספר לך משהו" הוא פתח ואמר , "אני לא חושב
שאת יודעת בדיוק מה קרה באותו לילה של התאונה " "זה לא משנה  ,
כל עוד אתה בריא והכל בסדר עכשיו" עניתי "אבל אני באמת צריך
לספר לך"  אז נתתי לו לספר לי .

" באותו ערב אני וסיגל נסענו למסיבה של ירון , את בדיוק עברת
דירה באותו יום ואמרת לי שכדי שאני אלך עם סיגל בשביל שאני לא
אלך לבד , זוכרת?" , כן , זוכרת" עניתי והוא המשיך, " אז הייתה
דווקא מסיבה נחמדה , השתדלתי לא לשתות יותר מידיי כי ידעתי
שאני צריך לנהוג אח"כ אבל חשבתי לעצמי שמקסימום אני ארדם אצל
ירון ואחזור בבוקר הביתה, אז הרשיתי לעצמי לשתות. גם סיגל שתתה
המון   , מצאנו פינה והתחלנו לדבר, היחסים ביני לבינך לא היו
הכי טובים , רבנו המון ופשוט לא הצלחתי להבין איך זה שאחרי שנה
ביחד את לא יכולה להגיד לי שאת אוהבת אותי, פקפקתי במערכת
היחסים הזאת וכמה שאהבתי אותך שקלתי להיפרד."הוא עשה הפסקה ,
היה נראה כאילו הוא בוחן את פניי , לא הייתי מופתעת ממה שאמר ,
ידעתי שהיחסים בינינו לא היו טובים בתקופה ההיא. הוא הסתכל בי
עם הכחול המוכר כל כך ופלט "שכבתי איתה באותו ערב,שכבתי עם
סיגל",התכלת בעיניו הסתכלה לבדוק את תגובתי אך מיד הוא השפיל
את מבטו.
" אח"כ עזבנו את המסיבה ביחד , הקפצתי אותה הביתה ובדיוק דקה
אחר כך קרתה התאונה." חשבתי שלא שמעתי נכון , שבטח הייתה טעות
, שזה לא יכול להיות . רציתי לצעוק עליו, לזרוק דברים, לבכות
אבל כלום לא יצא , במקום זה נשארתי נטועה במקום וחסרת מילים
,דמעה יחידה החליקה לי על הלחי, הוא אפילו לא נסה לנגב אותה.
באותו ערב פרקתי את הארגזים.