העניינים התחילו להתחמם ביום שבת בבוקר, כשהתעוררתי וגיליתי
שזה יום שבת בבוקר. השעה הייתה 9 בבוקר, ביום שבת, ואני הייתי
שם בשביל להסתכל על השעון ולראות את זה. ניסיתי להבין למה אני
נמצא במצב הזה, ער. לא עבר הרבה זמן לפני שהאוזניים הבהירו
למוח העייף שלי שלרעש הקדיחה החזק מלמעלה יש איזשהו קשר
לעניין.

חלוק ירוק, נעלי קיפי, פיהוק ארוך, ויצאתי לדרך הארוכה אל
הקומה השמינית. המעלית הייתה תפוסה, כמו שהיא תמיד כשבאמת
צריכים אותה, אז החלטתי להשתמש במדרגות. צעד שגוי, מאחר ובמהרה
התברר שכמות המדרגות בין הקומות הוכפלה מאז הפעם האחרונה
שהשתמשתי בהן. לאחר שסוף סוף סיימתי את העלייה, או הירידה- אני
לא בטוח- ניגשתי לדירה משמאל למעלית, האחת אשר ממוקמת בנוחות
מעל לדירה שלי, וזאת בה נמצא האיש שאחראי לכך שאני ער ב9
בבוקר, ביום שבת. דינג דונג, או משהו.

את הדלת פתח פועל זר, בלי להסתכל ידעתי שהוא רוסי, עם ריח רע
מהפה, מכוסה בסיד מכף רגל ועד ראש ולא יודע מילה בעברית חוץ
מ...

"מה רוצה?" הוא פנה אלי כאילו לא הייתי הגבר שאני. אבל אני
בטוח שהוא לא התכוון.
"השאלה היא לא מה שאני רוצה, פניתי אליו בעוד מדגיש את ההגייה
הנכונה של המילה, אלא מה שאני לא רוצה. וזה את הרעש הזה מעל
חדר השינה שלי ב9 בבוקר, ביום שבת! מי עובד ביום שבת? למה אתה
עובד ביום שבת? אין חוק שאוסר על עבודה ביום שבת? כי אני מוכן
להישבע שיש" הוא רק עמד שם והסתכל עלי כאילו אני מטורף, ולפי
המבט שלו, הייתי די בטוח שהוא לא הבין שום דבר חוץ מזה שאמרתי
שעכשיו.
"איפה בעל הבית...?" שאלתי בייאוש.
"ירד למטה לקנות קפה" הוא ענה לי, עדיין לא מבין מה אני רוצה
מהחיים שלו. האידיוט.

במורד הרחוב שלי ושל אויב נפשי, זה שמזמין פועלים ביום שבת
בבוקר, הייתה חנות כזו, מאלו שפתוחות תמיד, אפילו ביום שבת
בבוקר כשאין איש ברחובות. עוד דבר מוזר הוא שהאיש שהפעיל אותן
תמיד היה שם. איך הוא הצליח להסתדר עם לוח הזמנים הבלתי אפשרי
הזה הייתה אחת מהתעלומות הגדולות של המין האנושי, ולשם שינוי
אחת באמת מעניינת. בעודי מהרהר ראיתי אותו. לבוש בג'ינס וחולצת
טריקו מגוהצת, מגולח בלי שום זיפים של בוקר, עינים פקוחות
ורג'ואן ביד כאילו השעה 5 אחרי הצהריים ביום שני ולא אמצע
הבוקר המחורבן.

"אתה..." אפילו אני נדהמתי מטון הטירוף שהתגנב לקולי.
"מה.. מה אתה רוצה?" האיש הגן על הקפה שלו.
"אתה השכן מעליי?" שאלתי בתקיפות מחושבת
"כן.... אני מצטער שלא יכולתי להגיע לישיבת דיירים אבל חשבתי
שזה לא חובה.." הוא אמר בקול מתחנן.
"אתה הזמנת שיפוצניק?" נופפתי בזרועותיי באיום שלא השאיר מקום
להיסוס בקשר למצב רוחי
"כן.. מה העניין?"
"אתה יודע איזה יום היום? אתה יודע מה השעה?? אין בך טיפת
אנושיות???" כיניתי אותו בכינוי בו לא הייתי מכנה אף אחד אם
היום לא היה...

"יום שני, עשר בבוקר?"
השעון אישר את הגרוע מכל.
אני צריך משקפיים.