את, אשר מחכה עבורי מעל לנוף מולדתי האמיתית,
עוד אבוא אלייך,
פצוע ועייף ומאושר,
בראש צבא של איש אחד,
אשר דגלו כבר מתנוסס בראש ההר,
ועליו רק להעפיל.

שמעי אותי כעת! מחוות גסות למדתי בדרכי,
לא בקידה אצילית אתקבל בפנייך.
ככל המפלים- גם אני אפול לקראתך בכבדות,
כבכל המדורות הגדולות- יהיה גופך ענף בזרועותיי,
והלהבה תחריב את הכל, ותוליד את הכל מחדש,
גציה האחרונים כבר יוכלו להביט בערש ילדינו,
אשר התפוח מבקש להיאכל על-ידם על מנת לרכוש לו מעט דעת.

אך מה שיר הקינה שאני שומע בחלומי? האם אבדה אמונתך?
אני יודע, בצער את משקיפה עלי מגיח בכל בוקר מאותה חורשה,
ואל אותו השביל.
אני יודע, דמעה זו אשר מתגלגלת במורד אל נפשי, מבכה את אובדן
דרכי.
ובשעות בהן מתכסה העולם שמלה שחורה,
את היא זו שמתאבלת על יומי שעבר,
וכבר חופרת בור עבור היום הבא.

את, אשר מחכה מעל לנוף מולדתי האמיתית,
מה רב הכאב שתמטירי על הנודד בארצות המדומות,
כה עקשנית היא הבדידות בה את שומרת אותו עבורך,
ממך מגיע כל צערו, ואלייך צערו יוביל.
הוא אשר חששת כי אבד לעולם,
הרי בצער הגדול את מאירה את דרכו.
הוא עוד יבוא אלייך.