(חשוב לציין שהנ"ל נכתב לפני יותר מ-5 שנים ובמשך תקופה של
כמעט שנה - לכן גם, איכות הכתיבה נמוכה מהרגיל)

אחרי כמעט חצי שנה שלא שמעתי ממנה - שלא לדבר על לראות אותה -
היא התקשרה, ככה סתם. נורא שמחתי אבל הסתרתי את זה, כמו תמיד.
דיברנו קצת על מה שקרה בזמן הזה ואיפה היא בעצם נעלמה. כעבור
בערך 20 דקות היא אמרה שהיא חייבת ללכת, ככה זה בנות, תמיד
חייבות ללכת. רק אז, היא אמרה למה בעצם היא התקשרה, מחר היא
טסה לצרפת ולאוסטרליה לחודש שלם.
לפני שהספקנו לנתק גיליתי שיש לה דואר אלקטרוני בפנימייה בה
היא נמצאת רוב הזמן, רשמתי אותה ונפרדנו.

הכרתי אותה לפני איזה שלוש שנים, דרך המודם, מה שפעם לא היה
נראה כל כך מבטיח.
דיברנו בערך חצי שנה עד שהגיע היום בו נפגשנו.
היינו מדברים אחד עם השני כמעט כל יום במשך שעות, כשהיא מתקשרת
מכל מקום בו היא הייתה נמצאת, בבית, אצל חברה או בבי"ס.
היינו יכולים כבר להיפגש יותר מוקדם כשעוד גרה קרוב אלי אבל
מישהו הקדים אותי וגרם לה לחשוש ממני.
היא עברה דירה לת"א ואז גם לי היה הבעיה למצוא את הדרך אליה
והיא עדיין חששה שאני אהיה גרוע כמו הקודם או אולי אפילו יותר
גרוע, אבל, היום הגיע.
מהפעם הראשונה ששמעת את קולה בטלפון התאהבתי, לפחות, בקול שלה,
קול מתוק, של ילדה. מסתבר שהיא באמת הייתה ילדה בזמנו, בגלל אי
הבנה חשבתי שהיא בדרך ל-15 כשבעצם היא התכוונה ל-14.
לי זה לא הפריע, במיוחד כשכבר הייתי מאוהב מעל הראש בקול
ובבחורה שמאחורי הטלפון, כשפגשתי אותה, התאהבתי גם בה.

הפגישה הראשונה הייתה די יבשה וללא יותר מדי מילים, אני ביישן
והיא סתם לא ידעה מה להגיד והייתה עסוקה בטלפון וארגון חפציה
לטיול שנתי שבא למחרת.
הפגישות הבאות היו כבר יותר נחמדות ונהננו, וכפי שגיליתי מאוחר
יותר, הייתה לי את ההזדמנות שיהיה בינינו משהו רומנטי.
במשך הזמן היחסים בינינו ממש טובים, כפי שהיא הגדירה את זה,
אני הייתי החבר הכי טוב שלה ושהיא אוהבת אותי ולעולם לא תרצה
לנתק את הקשר.
מה שהציק לי זה שהיא אומנם אמרה את זה מספר פעמים אבל אף פעם
לא הראת באמת שהיא מתכוונת לדבריה.

הזמן עבר ונורא אהבתי אותה ודאגתי לה, לא רציתי אותה במובן של
רומן, למרות שלא הייתי מתנגד. כל פעם שהיא הייתה מספרת לי מה
היא עשתה עם מי ומה היא לא עשתה וכל מיני כאלה, אכלתי את עצמי
בפנים, מנסה רק לעודד אותה.

כל כך אהבתי אותה שהיא הייתה הדבר הכי חשוב בשבילי, אין דבר
שחשבתי עליו יותר מאשר עליה, תמיד ניסיתי לשמח אותה, להיות
איתה, לראות אותה.
כמעט על פגישה בינינו הסתיימה במיטה, לא, לא במובן המיני.
היא הייתה מתעייפת ונשכבת עליי פחות או יותר ונרדמת, אני הייתי
משחק לה בשיער ונוגע בעדינות בצוואר שלה. מסתבר שהיא אהבה את
זה ולא פעם הייתי מגיע עם הליטופים האלו עד לקצה החזה שלה.
באותם רגעים פשוט כל כך שמחתי שזה אני איתה במיטה, חצי מחבק
חצי מלטף ולא אף אחד אחר.

רציתי יותר מזה, נמאס לי להיות החבר הטוב שלה, אני מאוהב בה
לעזאזל!
לא פעם רמזתי, כתבתי לה עד כמה אני אוהב ודואג לה והיא העדיפה
לא להגיב ואמרה לי שאת ההזדמנות שלי כבר הפסדתי.
בשלבים מאוחרים יותר פשוט כתבתי לה, אמרתי לה - אני אוהב
אותך!
לאחרונה שלחתי מכתב שבו אמרתי לה עד כמה אני רוצה יותר, עד כמה
קשה לי לשמוע ממנה על האחרים שלה.
היא לא הגיבה.

עבר חודש, היא חזרה.
וחידשנו את הקשר פחות או יותר, היא סיפרה לי על כל הדברים שקרו
ואני לא האמנתי, היא טענה שכל חבריה וחברותיה פשוט - עוזבים
אותה, לא שומרים על קשר.
לפי דעתי, היא פשוט מדהימה, ביופי, באופי - היא חמודה מהסוג
שאין, היא נראית כל כך תמימה וטהורה וזאת למרות שאני יודע עליה
כל כך הרבה שיסתור את הכל.
היא הייתה בפנימייה לשבועיים ושוב, חזרה הביתה, אז, קבענו סוף
סוף.

היא הייתה כל כך נחמדה, לא הייתי רגיל לזה או שפשוט כבר
שכחתי.
היא התקשרה אליי ושאלה אם אכפת לי לראות סרט איתה בווידאו,
שאני יגיד לא?
קבענו שעה והכל והגעתי.
התחבקנו, הפעם לא הרפתי כמו בפעמים קודמים מתי שהיא החליטה,
המשכתי עוד קצת, אני יגרום לה להבין כמה אני רוצה אותה.
דיברנו קצת, בחנתי את גופה, מה השתנה ומה לא, איך המשקפיי ראיה
מתאימות לה.

במשך הסרט לא ממש דיברנו, גם היא וגם אני מעדיפים לראות אותו
מאשר סתם, שיהיה ברקע. היא התיישבה לידי בנוחיות והרגישה בהחלט
חופשייה. ניסיתי, כמה שפחות יהיה מורגש, להתקרב, לגעת אבל
לשווא.
בהמשך קצת התקרבנו אבל לא יותר מדי ולא היה מגע ולא שום חיבוק
משום סוג שהוא. הסרט נגמר, דיברנו, מה קרה, מה עשינו ומה לא,
מה השתנה ומה השתנה לרעה. היא נשכבה עליי, על הברכיים, עם
הראש, בלי לחשוב הרבה התחלתי לשחק לה בשיער. סידרתי אותו כמו
שהייתי רוצה שיהיה מסודר.
הצוואר שלה נחשף אלי שוב, ליטפתי אותו, הרבה והיא - נרדמה.
שיחקתי וליטפתי אותה במשך אולי 30 דקות עד שהחלטתי שצריך לעשות
משהו, אני חייב להתקדם או ללכת.
קראתי לה חלושות ואמרתי שכדאי שתלך לישון במיטה - היא הסכימה
בחיוך מנומנם.
היא הלכה למיטה והתכסת, התקרבתי אליה ונשקתי לה בלחי, כל כך
רציתי יותר.
היא אמרה שהיא מצטערת - אני סלחתי.
והלכתי.

אני יודע שיש לי רק שתי אפשרויות, ואף אחד מהם קלה.
האחת, לדבר איתה ישירות ולהגיד לה שאני צריך אותה, להיות איתה
והיא - רק איתי.
השנייה, לנתק קשר, אני סובל כשאני יודע על קיומה - לא איתי.
אני מודה לכך שאין לי אומץ לאף אחת מהאפשרויות, מה גם,
שבאפשרות הראשונה, כמובן, אני יכול לקבל "לא" ואז אני ישר נשלח
לאפשרות השנייה.
וכאן בעצם אני מבין שאין לי ברירה ולנסות, אני חייב לגמור עם
זה וזהו, היא צריכה להיות שלי או של אף אחד, כלומר, אי הידיעה
שהיא בכלל קיימת.

היום יש לה יומולדת, קניתי לה דיסק שהיא רוצה אבל, לא באתי, לא
היה לה זמן בשביל שאני יבוא אליה, ייתן לה משהו שהיא רוצה.
מישהו שעבר איתה כבר 3 ימי הולדת - ואין לה הרבה כאלו.

בשבילי זה היה השיא, זה מוגזם, היא אפילו לא התקשרה להגיד
משהו, מצד אחד, אני כל כך אוהב אותה ולא מסוגל לפגוע בה ופשוט
לשכוח ממנה, מצד שני, היא כל כך לא מראה שאני חשוב לה כמו שהיא
טוענת שאני.
חיכיתי שהיא תחזור שוב מהפנימייה והתקשרתי.
אמרתי לה שאנחנו חייבים לדבר ולהיפגש ולא מעניין אותי כלום,
היא תמצא זמן גם אם אין לה!

החלטנו ללכת לים, בשבילי, זה המקום שאני הכי אוהב, בלילה.
חשבתי שזה יעזור לי, ייתן לי אומץ, יפחית את הסבל במקרה הרע.
היה די קר ולראשונה חיבקתי אותה למשך יותר מ-2 דקות, כל כך
נהנתי, לא רציתי שהרגע הזה ייגמר.
אז, היא שאלה על מה כל כך רציתי לדבר, עזבתי אותה ואמרתי לה
כמה זה קשה לי לומר את מה שאני עומד להגיד לה, היא הבינה מהר
מאוד במה מדובר פחות או יותר.
הסברתי לה את המצב שלי, את כל מה שאני מרגיש וכמה אני סובל מזה
ושתקתי.
להפתעתי, היא הגיבה, והסבירה הכל, שאין מישהו שאי פעם אהב אותה
ככה, ברצינות, כיבד אותה ולא זלזל בה. היא המשיכה ואמרה שהיא
רוצה אותי רק בתור החבר הטוב הזה שתמיד אפשר לסמוך עליו והיא
לא רוצה לפגוע בי.
עשית את זה כבר מזמן, מלמלתי לעצמי בעודי מחבק אותה, מנסה
לשכנע את עצמי שהכל הסתדר פתאום.
הסתכלתי על הים שלי, שחור ושקט, ורעדתי - לא מקור.

תמיד זה קורה. תמיד זה קורה לי.
הכל נראה בסדר, הכל הסתדר ואנחנו שוב בקשר טוב ואני שמח, אני
צריך יותר?
כן, אבל אני לא יכול לקבל יותר אז עדיף מכלום.

היו לי חברות בעבר, אף פעם לא יותר מדי רציני וארוך מדי. כן,
עשיתי מה שעשיתי אבל לא בגלל שאהבתי יותר מדי, לא, אני לא גאה
בזה אבל יש דברים שפשוט נעשים.
משהו שאני בהחלט לא אשכח זה הפעם הראשונה, במפתיע, לא הייתי כל
כך לחוץ כמו שציפיתי שאהיה. אותה אחת, הייתה מנוסה, יותר ממני,
זה בטוח.
לא ציפיתי לביצועים מדהימים שלי או שלה ופשוט היה נחמד וכיף,
אבל...
אחרי שהלכתי ממנה ונסעתי הביתה חשבתי, זהו? זה העניין שהופך בן
אדם ל...גבר?!
כאילו, מה בסה"כ עשיתי? מה עשינו? מילא, בחורה, יש שינוי אחרי
הפעם הראשונה, אבל אני, לא הרגשתי בשינוי, עכשיו אני שונה רק
בהגדרה, אבל... זהו? מה זה?
אומנם יום אח"כ שיצאתי עם החברים היה לי מן בטחון עצמי גבוה
מהרגיל, ידעתי שזה בגלל - זה. ההרגשה הייתה טובה ונחמדה,
להרגיש פעם ראשונה בחיים, כמו כולם, עכשיו גם אני כמוכם, ממש
יופי לי.
איך זה שכל כך הרבה יש להם סיפורים על זה? איך זה שהם מרגישים
גאים במה שהם עשו? למה הם מרגישים שווים יותר? ורק אני..חוץ
מביטחון מוגבר למשך יום, כלום.
דווקא את אותה אחת נורא אהבתי, היה לנו כל כך הרבה במשותף שהיה
פשוט יותר למצוא מה לא משותף. אבל, בבוא הזמן הבנתי שיש בי כמה
דברים שלא מצאו חן בעיניה, וזה הרגיז אותי, הוריד מערכי
בעיניה.
נפרדנו.

משום מה, עליה, אף פעם לא חשבתי באופן כזה, פשוט לא הייתי
מסוגל. לא שהייתי מתנגד אבל משהו נראה לא נכון לעשות.
יש כאלו שאמרו לי שאף פעם לא תהיה לי חברה אמיתית עד שהיא תצא
לי מהראש, שהיא לא תהיה קיימת. אולי, כדאי לקחת סיכוי כזה
ולסבול?
לי זה נראה מאוד הגיוני שהאדם שאני הכי יאהב לא יהיה אותו אחד
שאני איתו, במקרה הזה, איתה.

אני זוכר שפעם אחת היא, שוב, לא התקשרה למשך זמן רב, נמאס לי
והתקשרתי.
אז, התברר לי הנורא מכל, היא נפצעה קשה בטיול ואושפזה בבית
חולים ללא הכרה.
היו פעמים אחרות שהיא לא התקשרה אבל ללא סיבה, או שלא יצא או
שהיא טסה, כמו הרבה פעמים, לצרפת למשפחה.
כששמעתי שהיא נמצאת בבי"ח לא חשבתי הרבה והגעתי לשם, אימא שלה
ושני חברות, ישבו שם עם עיניים דומעות. דיברתי עם אימא שלה קצת
וביררתי עוד פרטים, את החברות לא הכרתי, והן, לא הכירו אותי.
המצב היה קשה אבל לא קריטי, נשארתי שם לידה במשך ימים בלי ללכת
הביתה, החברות באו והלכו והתחלפו, חלקן הכרתי ואת חלקן לא. הם
לא הבינו מי אני, שיושב לידה כל הזמן בלי לזוז לרגע והם אפילו
לא יודעות מי אני. אימא שלה סיפרה קצת עליי ואני לעומת זאת
יושב ליד מיטתה ובוהה בה מרגיש איך אני כמעט מתמוטט - מבפנים.
כולם, הציעו ללכת הביתה, אין טעם לשבת לידה ככה, אם יהיה
שינוי, יודיעו לי, הרגשתי ממש כמו בכל הסרטים, ידעתי באותו
רגע, אני לא זז.
אחרי שבוע וקצת היא התעוררה, כולם שמחים ומתחילים להירגע קצת,
אני, ביניהם.
אמרו לה להישאר במיטה עד להתאוששות מלאה שלקחה כמעט שבועיים.

אני באתי כל יום ונשארתי לידה, מדבר איתה ומעודד. גם בקטע של
לחזור לחיים, עזרתי, סיפרת לה מה קורה וטיילנו ברחבי הבי"ח.
כעבור חודש וקצת היא שוחררה הביתה ואני איתה, באתי לבקר כל יום
והצקתי לה, היא תמיד שמחה וחייכה לראות אותי דואג לה, היא אמרה
לי להפסיק אבל לא הסכמתי.

היא החלימה לגמרי וחזרה ללימודים והתקשרה מדי פעם, לא יצא לנו
להיפגש אבל היה בסדר, בכל זאת, הייתי דבוק אליה במשך חודש.
גם לה היו חברים בעבר ואף אחד לא נמשך לקשר ארוך מדי, היא עשתה
מה שעשתה, ועל חלק הצטערה ואמרה לי פעם שיותר - היא לא רוצה
לעשות את זה.
יום אחד היא התקשרה ונשמעה כל כך מאושרת וכששאלתי מה קרה התברר
לי שיש לה חבר חדש ואפילו רציני. לא הסתרתי את האכזבה שלי והיא
ידעה זאת, ניתקנו את השיחה מהר בטענה שאני צריך לעשות משהו.
כעבור מספר שבועות התקשרתי להגיד לה שאנחנו מכירים כבר 3 שנים
ואולי נעשה משהו, אך היא אמרה שהיא כבר עם תוכניות עם החבר.
דיברנו פה ושם, לא יותר מדי עד שהגיע היום הולדת שלה, וגם אז
היו לה תוכניות עם החבר ולא היה לה זמן בשבילי.

לא דיברנו חצי שנה בערך, אבל היום היא התקשרה ואנחנו ניפגשים.
כל כך הופתעתי, הייתה לה סיבה להיפגש איתי, היא דיברה ישר
ולעניין ואמרה שכמה שהיא אוהבת אותי היא יודעת שאני רק סובל
ואין טעם לכלום.
היא ביקשה שלא אתקשר יותר, גם לא ביום הולדת.
לא אמרתי כלום, כשנפרדנו, התחבקנו, בפעם האחרונה - ולא רציתי
לעזוב.

יצאתי מהדלת, הסתובבתי לאחור, לראות אותה, עוד פעם, היא הביטה
בי, ואני בה, השפלתי את מבטי ושמעתי את הדלת נטרקת.
עמדתי שם למספר דקות, אולי בעצם, רק הגעתי וחלמתי?
אבל לא, זה היה אמיתי והלכתי.
לא ישנתי באותו לילה ולא הייתי עם אף אחד למשך מספר ימים ורק
למישהי אחת סיפרתי מה קרה, מישהי - שאותי אוהבת - באמת.

אני פשוט שונא את זה. תמיד, מגיע - לפחות אצלי - השלב הזה
שפשוט נמאס לי מבנות.
כן, בדיוק, אין לי חשק אליהם. אין מצב רוח בשביל לבוא אליה,
לדבר, להתמזמז ובמקרים אחרים ללכת להזדיין (איתם או בלעדיהם).
אין לי כוח לחזור מאוכזב, אין לי חשק להיות איתה כי משעמם.
תמיד זה קורה לי פעם ב.., פשוט, זהו, נמאס לי להכיר בנות
חדשות, במצב הטוב שאני נדלק עליה וצריך לחזר בדרך זו או אחרת.
במקרה הרע, שהיא נדלקת עליי ולי בא ללכת לשירותים ולהקיא
(ואני, לא מקיא בכלל).
במקרה הכי טוב, שנינו נהנים אחד עם השני (קרה פעם, או שלא?).

אבל עכשיו אני נמצא במצב שלא הייתי אף פעם, אני, כן, אני, אני
צריך להיפרד ממשהי. אני פשוט יודע שזה לא זה. תמיד זרקו אותי,
או סתם נפרדנו. אף פעם לא ביזמתי. כן, נחמד לנו ביחד וכל זה
אבל מה, אין לנו ממש דברים משותפים, אם בכלל, והיא לאחרונה
אפילו די משעממת אותי וממש אין לי כבר חשק אליה.
אני נשמע כל כך רע. רע אליה, רע במחשבותיי, אני נהיה...גבר?
ככה זה אצל בנים, לא? לזיין ולזרוק? משהו כזה, אצל רובם לפחות,
לא? אני לא כזה, אני לא.

היא כל כך רגישה. חשבתי שאני רגשן, ואני יודע שאני כן, אבל
היא, היא בוכה כל פעם שאני מבטל פגישה איתה. מה יהיה, מה אני
אעשה?
אני לא מוכן לדבר כזה ואין לי ממש מושג איך לעשות את זה ואם
בכלל.
ואם אני כן אאזור אומץ ואגיד לה שזהו? מה יהיה איתה? וכמו שאני
מכיר אותי, אני יכנס למצב של דיכאון זמני ויהיה מאושר ואח"כ
אולי יצטער. ואולי לא?
מה שבטוח, שאז אני שוב יהיה במצב שאין לי חשק לאף אחת.

אני עומד בחוף הים, בלילה החשוך, נוגע לא נוגע במים הקרים,
רוצה לטבוע ואי- אפשר. בוהה באופק הרחוק, בוכה.

שוב אני במצב שלא רציתי להגיע אליו, שוב במצב שלא אליו הגעתי
ולא בגללי אבל בהשפעתי. לא שיערתי שאני אגיע לכאן, למצב הזה.
אני זוכר שאחרי שלא התראנו לתקופה ארוכה היא אמרה לי שאני האדם
היחיד שאיתו היא לא רוצה לנתק את הקשר אף פעם, להישאר בקשר
לתמיד. אני החבר הכי טוב שלה, שהיה ויהיה.

אז איך בכל זאת זה קרה? מה לא עשיתי נכון? מה כן עשיתי נכון?
במה הגזמתי?
ובכלל, למה אני כל כך רציתי להיות איתה ולוותר על כל כך הרבה
אחרות?
אחרות, שהעריכו אותי יותר, שאהבו אותי, והיא, אני החבר הטוב
שלה.
ועכשיו, אני שוב כאן, בלי אף אחת.
אני אפילו בלי עצמי, האני שלי מת יחד איתה, ידעתי שאם באמת
יגיע יום כזה זה יהרוג אותי. וזה הגיע, אני מת.

אני בוהה בים השחור והקר ונזכר בה, איך היא בעצם גם הייתה
כזאת, ואיך אני, ממש לא. איך אני מקווה, הוזה, שיום אחד היא
תפסיק ולא תקרא לי חבר.
גם עכשיו שאני עומד, רועד מקור ולא, מנסה לא לחשוב על כלום,
בעצם חושב רק עליה, על הקול המתוק והטהור, העיניים שלה,
התמימות.
כל הדברים שהיא מזמן כבר לא הייתה, בשבילי היא תמיד תהיה
כזאת.

אני עכשיו מחפש כיוון ורק הולך לאיבוד, אני נופל ואין מי
שיתפוס אותי, אין מי שיעצור את הנפילה. אני רק רוצה ליפול, אני
רוצה לטבוע, אני רוצה להפסיק לחשוב. להפסיק לחשוב עליה. ואי
אפשר. אני לא מצליח.

רק בגללה וויתרתי על כל כך הרבה. אותה אהבתי כמו שלא אהבתי את
עצמי. בגללה עברו לי והתפספסו אהבות אחרות, אי אפשר לאהוב אחת
ולהיות עם אחרת.
אני לא יכול בלעדיה, כל דבר מזכיר לי אותה. היא לא נגמרת, היא
לא נעלמת.