כשכפור- קר.
עכשיו, מנסה מי שמנסה, לכתוב, ועומדות לו הדמעות בעיניים.
כאילו שזה עוזר. או, כאילו, שאפשר בלי זה.
לא, לא. לשורות לא תקום החירות לקבוע בעצמן מה יהיה. (יהיה
טוב.)
וזאת על מנת שלעולם לא יוכל לקום מישהו, כמוני למשל, ולומר:
"האותיות מתמרדות ,
המילים קופצות ורוצות." זין.
אתה, היוצר. תשבור את הראש, לבד.
ומייד יש לשאול... ומיד יש לענות... ולהתלבט בין מה למה.
למה כתבת כך ולא אחרת? אידיוט.
אתה יכול לקרוא לעצמך וורתר, הצעיר, (ידידי הצעיר), ולהתפלש
בפסבדו-יסורים של פסבדו-משורר, כבר ראינו אלף פסיכים כמוך.
היא ישבה רגל על רגל וראו לה את התחתונים.
"עבודה לא תקבל אצלנו", אמרתי.
"יש לך שאלות נוספות?", שאלו העיניים החומות עם הציצים
הגדולים.
"לא, מותק", אמרתי.
ומיד אמרתי: "אל תקרא לי מותק."
היא קמה ללכת וישרה את החצאית.
"אתה יכול ללכת", אמרתי.
"אבל חכי רגע", אמרתי בקול עלוב.
"מה אתה רוצה?", אמרתי.
הורדתי את המכנסיים עד הברכיים וכרעתי על ארבע.
מייד אמרתי:" אתה לא מתבייש? ככה, במשרד, מול כולם?"
"אפשר לסגור את הדלת", אמרתי.
"על מה אתה כותב, אמרת?", אמרתי.
"אני מייד חוזרת, נבלה", אמרתי.
היא הצליפה לי בתחת בשנאה יוקדת ובמגפיים שליטים.  
צרחתי: "כן, מכשפה זקנה."
וכמוכן צרחתי: "כן, זונה!, כן, אני חוטא!, כן, אני מצורע!, כן,
זונה!!"
הזמנתי עוד קפה וחשבתי שאפשר להיזכר בעוד דברים. כמו למשל
שהכלבה חשבה כנראה שזה סרט של בונואל. טינופת.
"תראי", יכולתי להגיד לה. ואחר כך יכולתי להגיד לה: "מה."
המלצר שאל אם ארצה להזמין עוגה עם הקפה:
"תרצה להזמין, אולי, עוגה עם הקפה, אדוני?", זה מה שהוא שאל.
תפסתי לו את הראש בשערות.
צרחתי עליו: "היא חשבה שזה סרט של בונואל המזוין, הלא כן?"
ואז המלצר לא הבין מה, אז צרחתי לו שוב בתוך האוזן:
"הלא כן?"
מטומטמים לגמרי, הלקוחות פה.
האנשים חייכו אלי מן הרחוב. שניים חשבו אם לבקש חתימה או לא:
שמעתי אותם.
אחד כמעט וניגש ללחוץ לי את היד.
"קוו ואדיס, ראש הממשלה?"
"קוו ואדיס", עניתי לו. שיהיה.
נזיר מפגר ניסה למכור לי ספר.
"תראה", הוא אמר, "זה ספר שאף אחד עוד לא קרא, או כתב, או
אפילו חשב עליו."
"וואלה", אמרתי.
"חמש מאות ארבעים ותשעה עמודים - ואף מילה לא חוזרת פעמיים."
עזבתי אותו לנפשו. פשוט התעלמתי. די. כמה אפשר.
אם היו מילים שלא מופיעות בו כלל - חי נפשי, הייתי קונה.
ואז, פתאום, מישהו באמת התיישב מולי, אל השולחן.
"איחרת", הוא אמר.
"לא נכון, אתה איחרת", הוא אמר.
"אתה זוכר מי אני?", הוא שאל. ולאחר זמן מה אמר:
"אנטואן."
"לאחד?", הוא שאל.
"רוקנטאן", הוא אמר.
"עדיין מסתובב בבתי קפה, בבוביל?", הוא שאל.
"לא, עברתי לפאריס", הוא אמר. "לבוביל אני חוזר רק כדי
להקיא."
"מה שלום אנני, והאוטודידאקט?", הוא שאל.
קירבתי את הפרצוף שלו אל שלי וסיננתי:
"תקשיב לי טוב", אמרתי.
"אתה יודע מי אני?", שאלתי.
"לא", אמרתי.
דפקתי באגרוף על השולחן.
"אני הזונה של ארוסטראטוס!", התחלתי לצרוח.
"של מי?!", צרחתי עוד יותר חזק.
"של ארוסטראטוס! של ארוסטראטוס, נבלה!!", נגמר לי האוויר.
ואז לחשתי :"אני יפה? אתה נהנה?"
האנשים בבית הקפה התחילו לנבוח, כאילו קרה משהו.
לחצנו ידיים וקמנו ללכת.
"מה קרה?", הוא שאל.
"כלום, רק כואב לי פתאום קצת התחת", עניתי.
"אה, אם ככה, אז זה בסדר", הוא אמר.